חפש מאמרים:
שלום אורח
09.12.2019
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

המשביר לכל עם הארץ: ממשברי ים אל שבר בר, משיבולת מים אל שיבולת בשדה

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות11/10/2015704 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק

במהלך מלחמת העולם הראשונה היו המתיישבים היהודים בארץ נתונים במצב כלכלי קשה. מחסור חמור במצרכי יסוד וחומרי גלם כגון זרעים לחקלאות גרם לעליית מחירים ולספסרות. נציגי הפועלים בהסתדרות הציונית ובראשם ברל כצנלסון ומאיר רוטברג הקימו מוסד שרכש מוצרי יסוד, חיטה,קמח, אורז, סוכר, ומכר אותם במחירי העלות למתיישבים ולפועלים. מוסד זה, שהציל את ההתיישבות היהודית מקריסה ב-1916, נקרא "המשביר המרכזי", והוא התפתח והתארגן מחדש ונהייה גם לאבי "המשביר לצרכן", רשת בתי הכלבו שהוקמה ב-1944.

ב-1916, בימים שבהם  עדיין לא דובר במותגים, טבע ברל כצנלסון את השם "המשביר", בהשראת סיפורו המקראי של יוסף שכונההַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ:

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר [בר, תבואה] בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו: לָמָּה תִּתְרָאוּ [תביטו איש בפני אחיו, אובדי עצות, בלי לעשות דבר]. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר [תבואה] בְּמִצְרָיִם, רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם [קנו לנו משם תבואה], וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר [לקנות תבואה] מִמִּצְרָיִם. (...). וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר, בְּתוֹךְ הַבָּאִים [בין שאר אלה שבאו לשם אותה מטרה], כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ, הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ. (בראשית מב:א-ג, ה-ו)

לִשְׁבֹּר בָּר (בראשית מב:ג)/לִשְׁבֹּר שֶׁבֶר (שם מז:יד) פירושו להשיג תבואה  (שבר: ש+בר) ויוסף, מצדו השני של המתרס, הפעם, היה הַמַּשְׁבִּיר – מספק התבואה והמפקח העליון על מכירתה לקונים הרבים שבאו מארצות ומעמים שונים.

השבר הוא הבר, התבואה או גרגריה. המשביר הוא זה שמפריש משפע התבואה באסמיו כמות קטנה יותר כדי לחלק אותה לקונים. להשביר  פירושו להפריש (שבר/פרש), להפריד, להבדיל, "לשבור" חלק מהשלם. מהחריש, דרך כל עבודות האדמה, ועד לאכילה – הכנת הלחם מאופיינת ב"שבירה"

בסתיו חרשו, דהיינו "שברו" את האדמה כדי להכין אותה לזריעה. באביב קצרו, דהיינו "שברו" את קני התבואה סמוך לראשיהם, באמצעות מגל או חרמש. לאחר מכן אלמו את השיבולים לאלומות והובילו אותן אל הגורן ושם דשו, דהיינו "שברו" את הגרגרים כדי להפריד בין המוץ לזרעים. הדיש נעשה בחבטה במקל או במחיצה על ידי מורג, לוח עץ בעל שיני אבן בצדו התחתון, שנגרר על השיבולים סחור סחור על ידי בהמה, חמור או שור. המוץ היה  עף ברוח והזרעים היו צונחים ארצה. בשלב הבא טחנו, דהיינו "שברו" שוב את הזרעים כדי להפוך אותם לקמח. הטחינה (שחיקה, כתישה, כלומר "שבירה") נעשתה באבני ריחיים או בעלי ומכתש. את הלחם שהוצא מתנור האפייה חתכו, פרסו, "שברו" כדי לחלקו ולאכלו. ומהי הנגיסה והחיתוך בשיניים  אם לא שוב "שבירה", קודם לשניים ולאחר מכן לעוד ועוד שברים ושברי שברים (שֵׁן/שִׁנַּיִם/שְׁנַיִם). ומהאכילה לעיכול (אָכַל/עִכֵּל).

כל תהליך הכנת הלחם, מהזריעה, דרך הגרגרים, ועד לפרוסה הנכנסת לפה ונגרסת בו, מאופיין אם כן בפעולת השבירה, החוזרת על עצמה בגרסות רבות ושונות. ומהי פעולת השבירה אם לא סמלה היותר מובהק של הבריאה, שהפרידה מִשְׁבְּרֵי יָם לשמים וארץ אחרי שהכניעה את התנגדותם השוצפת, לפי אפוס הים המורד שהדיו נשמעים בפסוקים רבים במקרא, כמו כאן, למשל:

 

ה' מָלָךְ, גֵּאוּת [מלכות] לָבֵשׁ, לָבֵשׁ ה', עֹז הִתְאַזָּר [חגר אזור של עוז]. אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל, בַּל תִּמּוֹט. נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה. נָשְׂאוּ נְהָרוֹת, ה', נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם [שאונם]. מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים, אַדִּירִים, מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' [אבל יותר מכל שאון גלי הים האדירים, אדיר ה' וחזק מהם]. (תהילים צג:א-ד)

 

בפסוקים אלה חוגג המשורר את נצחונו של האל הבורא על משברי התהום המתנפצים/ נשברים בלי הרף, ברעש אדיר, מנציחים את ההרס, שוברים כל אפשרות להופעת ישויות אחרות מלבדם, ליקיצה של חיים. מים סוערים אלה סרבו בתחילה להצטמצם לגבולות שקבע להם ה'. מאותו פועל, שָׁבַר, באות גם המילה שֶׁבֶר – תבואה וגם המילה מִשְׁבָּר (המופיעה במקרא רק ברבים) – גל אדיר, נחשול.

משורר מזמור פח משתמש בדימוי משברי הים כשהוא מקונן על חרון האל הסובב אותו כל היום, מקיף אותו כמים רבים, מענה אותו בגלים סוערים שקצפם מבטא את חמת האל:

שַׁתַּנִי [שמת אותי] בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת, בְּמַחֲשַׁכִּים, בִּמְצֹלוֹת. עָלַי סָמְכָה [הכבידה, נשענה במלא כובדה] חֲמָתֶךָ, וְכָל מִשְׁבָּרֶיךָ עִנִּיתָ [ובכל משבריך עינית אותי], סֶּלָה. (תהילים פח:ז-ח)

פירוש המילה חמה, עָלַי סָמְכָה חֲמָתֶךָ, הוא לא רק זעם כי אם גם ארס

חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר [יינם של הזובחים לשדים/עובדי האלילים הוא ארס תנינים ורעל פתנים ממית ללא רחם]. (דברים לב: לג)

חֲמַת לָמוֹ [הָרְשָׁעִים] כִּדְמוּת חֲמַת נָחָשׁ, כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ [חמת הרשעים דומה לארס נחש, לזו של פתן חירש האוטם אוזניו]. (תהילים נח:ה)

חמת האל דומה לזעם משברי הים, לחרון נחשוליו שכמוהם כנחשים (נחשול/נחש), מתפתלים וחונקים:

עָלַי עָבְרוּ חֲרוֹנֶיךָ, בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי. סַבּוּנִי כַמַּיִם כָּל הַיּוֹם, הִקִּיפוּ עָלַי יָחַד. (תהילים פח:יז-יח)

הסובל רואה עצמו כקורבן לאימת ה' וביעותים חוזרים ונשנים אלה, הבאים בגלים, מצמצמים את כוחותיו, מצמיתים, מחלישים והורסים אותו. עוד רגע ויוכרע כליל.

המים האדירים שלפני הבריאה חוזרים כדימוי לאויבים שהגלו את ישראל למקום טחוב שבו הם נמקים בערגתם לאלוהים ולביתו ומשמשים מטרה לחצי הלעג של שוביהם:

תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא, לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ, כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ. (תהילים מב:ח)

בפסוק זה שומע המשורר השרוי בגלות את שאון התהומות, משל לגלי הפורענות שהגלוהו מציון האהובה וממשיכים לרודפו, לענותו ולייסרו בארץ הזרה. המתייסר הרדוף מצוי בתוך תוהו ובוהו טרום בריאתי, מטולטל מעלה ומטה, לצד זה או אחר, על ידי כוחות חורשי רע. מִשְׁבְּרֵי הים מכונים שִׁבֹּלֶת מים:

הוֹשִׁיעֵנִי, אֱלֹהִים,  כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי. (תהילים סט:ב-ג)

הטובע מתפלל אל אלוהים להצלת גופו ונשמתו מידי מפלצות המצולה האימתניות, לוויתנים, תנינים, פתנים ונחשים, העומדות לבלוע אותו אל תוך פיהן:

הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה, אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם. אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר [תסגור] עָלַי בְּאֵר פִּיהָ. (תהילים סט:טו-טז)

בנבואת הנחמה של ישעיהו בפרק כז מופיעה המילה שִׁבֹּלֶת כסמל למעצמות הזרות שהגלו את בני ישראל:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר [נהר אשור] עַד נַחַל מִצְרָיִם, וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ישעיהו כז:יב)

ה' יחבוט בנהר אשור ובנחל מצרים כדי להשיב את גולי ישראל לארצם. שיבולת הנהר היא מערבולת נהר פרת השוטף, הנמצא בפסוק בתקבולת לנחל מצרים: מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם.

כשם ש-מִשְׁבָּר (נחשול)  קשור אל שֶׁבֶר (תבואה), כך גם שִׁבֹּלֶת מים קשורה אל שִׁבֹּלֶת בר. ובפסוק זה משחק אכן הנביא בשתי משמעויותיה של המילה שִׁבֹּלֶת:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם, וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ישעיהו כז:יב)

הצלע השנייה של הפסוק, וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, המדבר על קיבוץ הגולים ושיבתם אל ציון, משתמשת בדימוי ליקוט השיבולים.  נבואת נחמה זו, בפרק כז, עונה לנבואת החורבן בפרק יז:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב וּמִשְׁמַן בְּשָׂרוֹ יֵרָזֶה.  וְהָיָה כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה, וּזְרֹעוֹ שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר, וְהָיָה כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים בְּעֵמֶק רְפָאִים. (ישעיהו יז:ד-ה)

בפסוקים אלה מתוארת נפילת ישראל בידי אשור. כמו שבעת קציר הקמה, הקוצר אוחז ביד אחת את השיבולים וביד שנייה הוא קוצר אותן, סמוך אל ראשיהן, בקלות ובמהירות, כך יאחז צבא אשור בבני ישראל ובנכסיהם ויגרור אותם לגלות. ואף את הלקט הנושר בשעת הקציר, הוא יקבץ, כמו המלקט שיבולים בעמק רפאים, שהצטיין בפוריותו, ומשאיר אותו חשוף. קיבוץ לצורך גלות. המילה שִׁבֹּלֶת מופיעה בפסוקינו אלה בפרק יז במובן של שיבולי קמה.

ליקוט שיבולים הוא דימוי כפול במקרא, גם שלילי, ליקוט ישראל בידי אויביו לצורך הפצה ופיזור בגלות, וגם חיובי, ליקוט לצורך קיבוץ גלויות. חורבן וישועה כלולים בדימוי אחד. בנבואת החורבן, בפרק יז, זה האויב שמלקט את השיבולים ומגלה את בני ישראל בעוד שבנבואת הנחמה, בפרק כז, זה ה' שמלקט את השיבולים ומחזיר את הגולים אל ארצם. כאן קיבוץ לצורך גלות וכאן קיבוץ לצורך שיבה למולדת:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם, וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ישעיהו כז:יב)

בפסוק זה משחק אם כן הנביא בשתי המשמעויות של המילה שִׁבֹּלֶת: שִׁבֹּלֶת מים ושיבולת קמה, תוך רמיזה לנבואת החורבן שנבואת הנחמה באה להפוך אותה על פניה. החבטה בנהרות הממלכות האליליות מובילה אל החבטה בים התוהו הקדמון שהודות לה נברא העולם, וכמו כן אל החבטה בים סוף שאפשרה את יציאת מצרים ואל החבטה בנהר הירדן שאפשרה את הכניסה לארץ. האומר חבט אומר גם חטב, דהיינו, בקע. כל בקיעות המים חוזרות "בקטן" על נס החבטה הראשיתית שבה מחיצת ספיר – רקיע - חצתה את התהום מקצה אל קצה, ממזרח אל מערב, ועמדה ביסוד הבריאה.

דימוי ליקוט השיבולים מתחזק לפיכך ברמז לחבטת התבואה לשם הדיש: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם. ה' יחבוט בשיבולת הנהר כמו מלקטי השיבולים שחבטו אותן, לאחר מכן, במקלות, כדוגמת רות בשדה בועז (לכמויות קטנות של תבואה הספיקה חבטה פשוטה במקל ולא היה צורך להשתמש במורג):

וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים. (רות ב:יז)

החבטה בשיבולת המים, במשברי הים, בנחשוליו דמויי הנחשים כמוה כריצוץ ראשו של הפתן, צעד ראשון לגאולה – שחרור מהגלות – שלאחריו יזכו השבים לעבד את שדותיהם הפוריים בארצם, ללקט שיבולים ולחבטן בעת הדיש. קללת הרעב תתחלף בברכת חיים.

נחש גן העדן היה הראשון שהמיט רעב על אדם וצאצאיו. וכך נאמר במשלי:

מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ [יקלל אותו] לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. (משלי יא:כו)

השטן בדמות הנחש, והרשעים ההולכים בעקבותיו, הוא זה המונע בר, תבואה מכל עם הארץ ועל כן יקללו לאום. אלוהים הוא זה המשביר להם שבר ועל כן תבוא ברכה על ראש שליחו, יוסף, ועל הצדיקים, ממשיכי דרכו. פסוק זה במשלי מהדהד את דברי ה' אל נחש גן העדן:

הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. (בראשית ג:טו)

קשרים לשוניים ורעיוניים מחברים בין הפסוק במשלי לפסוק בבראשית:

מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר/הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.

יִקְּבֻהוּ, יקללוהו (מהשורש נ.ק.ב, קרוב אל ק.ב.ב, ומשמעות שני השורשים האלה היא אחת - לקלל), מקושר אל עָקֵב, נקודת התורפה הנמוכה של האדם שבה נושכו הנחש כדי להפילו ארצה, במובן הקונקרטי או על דרך ההשאלה, מעשית או בדברי פיתוי. מאידך, רֹאשׁ הנחש שהאדם מקללו/מנקבו/מרוצצו מנוגד לרֹאשׁ משביר התבואה, המנהיג המספק לו לחם - מושא ברכתו, הערצתו ואהבתו. כאן איבה, שנאה ורצון להשמיד, כאן הכרת תודה, כבוד וחפץ חיים. כאן סגידה לאלילות, לנחש ולחבר מרעיו, כאן אמונה באלוהים המיטיב ובתורתו. בפסוקים אלה, כמו לכל אורך המקרא, מונגדים תוהו ובריאה.

שיבת בני ישראל מהגלות אמורה לתקן את קללת הנחש וקללת האדמה. המשברים דמויי הפתן, הנחשולים האדירים – חבר מרעיו הימיים של הנחש היבשתי – יישברו לשבר תבואה, לבר. זהו כנראה פירוש דו משמעותו של הפועל שָׁבַר שממנו מִשְׁבָּר (גל) ו-שֶׁבֶר (תבואה). דו משמעותה של המילה שִׁבֹּלֶת (שיבולת מים ושיבולת תבואה) מקבילה אליה ומחזיקה באותו מסר. התבואה, המזון, הלחם – שִׁבֹּלֶת, שֶׁבֶר מקושרים לגלי ים התוהו – שִׁבֹּלֶת מים, מִשְׁבָּר. שִׁבֹּלֶת מהשורש ש.ב.ל, מִשְׁבָּר מהשורש ש.ב.ר: קרבת השורשים ש.ב.ל/ש.ב.ר משקפת את הדמיון במשמעותם. קרבה הדוקה למדי כיוון שמלבד שני עיצוריהם הזהים ש.ב, העיצורים השונים, המבדילים,  ל/ר, שייכים שניהם לאותה קבוצה – לשוניים ונזילים (שוטפים).

את משמעות הקשר בין מזון לסערה, בין שובע למשברים נמצא אכן בשבעת ימי הבריאה (שימו לב לקרבת השורשים שׁ.ב.ר/שׁ.ב.ע/ שׂ.ב.ע). שבירת ים התוהו וצמצומו למקווים בעלי גבול ברור, לפלגי מים ברוכים (פילוג-שבירה), היא זו שאפשרה את הופעתה של היבשה, זו  המקיימת אדמה פוריה ומקימה קמה, מאכל לבני אדם:

 

מַשְׁבִּיח שְׁאוֹן יַמִּים, שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם [אלוהי הישועה משפיל את הגלים המתנשאים ומרגיע אותם], וַהֲמוֹן לְאֻמִּים [באותו אופן הוא משקיט את המון העמים ההומים ורועשים כגלים ומשברים]. וַיִּירְאוּ יֹשְׁבֵי קְצָו?ֹת מֵאוֹתֹתֶיךָ [יראה אוחזת בתושבי קצותיה של ארץ לנוכח מעשי פלאיך], מוֹצָאֵי בֹקֶר וָעֶרֶב תַּרְנִין [את המחוזות שבהם נולדים הבוקר והערב, שבהם זורחת השמש ובהם היא שוקעת, מזרח ומערב, אתה מרנין]. פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשְֹׁקְקֶהָ [אתה משגיח על הארץ ומשקה אותה], רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה, פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם, תָּכִין דְּגָנָם כִּי כֵן תְּכִינֶהָ. תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶהָ [אתה מיישר את רגביה בשפע המים], בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה [מרכך אותה בקילוחי הגשם הדק], צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ. (תהילים סה:ח-יא)

 

כשם שאלוהים מכין את הארץ, כך הוא מכין את הדגן המיועד ליושביה, מקצה עד קצה, ממזרח אל מערב. היבול הבא בעתו, ההווה החוזר על עצמו כל פעם מחדש מזכיר גם את האירוע הפלאי, אות הפתיחה מהעבר הבראשיתי. שיבולת הדגן הקמה מקרבי האדמה, צצה ועולה - זהובה וברה, עוטפת את גני העמקים כשלמת אור, ליד פלג המים השוקט - מייצגת "בקטן" את היקום שקם, צץ והגיח ממעמקי ים התוהו השטני והאפל, המשברים שהושבחו (שבח/חבט) והושקטו. שירת ההלל המקראית לבורא מתפעלת מאיחוד הניגודים שבהם הוא מתאפיין ובה נצבעת בריאתו, וביניהם מחזוריות וחד פעמיות: משיבולת מים מתערבלת לשיבולת תבואה רוטטת, ממשברי הים המטביעים וממיתים לשבר הבר המחייה והמשביע.

בריאה פירושה ייבוש ביצות התוהו והכשרת שדות שיבולים פוריים על שטחן, ובמקביל, ובחזרה בלתי פוסקת על הדגם הראשוני - ייבוש נהרות המעצמות האליליות, סמל לתוהו, כדי להשליט כנגדו תורת חיים: הָאֹמֵר לַצּוּלָה: חֳרָבִי [ה' אומר למצולה: היי יבשה], וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ [ואת נהרותיה ייבש (ישעיהו מד:כו). זכות גדולה עמדה ליוסף, הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ, זכות חיקוי האל שכמוהו שבר את מפלצת הרעב והחזיר נואשים לארץ החיים. יוסף הגיע מכנען למצרים כדי למלא את ייעודו ההיסטורי להיות שליח האלוהים, החפץ חיים לבריותיו בכלל ולבית יעקב בפרט:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה.  וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.  (בראשית מה:ה)

וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.  (שם נ:כ)

דבריו אלה של יוסף עונים כהד לדבריו של אביו יעקב שהמריץ את בניו לעשות מעשה ולרדת למצרים כדי להינצל ממוות ברעב, ירידה לצורך עלייה:

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו: לָמָּה תִּתְרָאוּ. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.  (שם מב:א-ב)

התקדמות בסולם ההתעלות תושג, לפי תפיסת המקרא, לאחר השיבה מגלות מצרים ושאר הגלויות שבעקבותיה תושלם הרווחה החמרית בשובע רוחני:

אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב, יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ, קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ. (תהילים סה:ה)

השוכנים בחצרי האל, ליד מקור הטוב והקדושה, הם אלה שהכריעו הן את נחשולי הנחשים החיצוניים, האויבים האליליים, והן את הנחש הפנימי, תאומו, נחשול מסוכן לא פחות. מטרת הבריאה איננה להחזירה אל התוהו. הארץ נוסדה על כנה, הוכנה, נוצרה, לא כדי להיות שוממה מאדם כי אם למען השתכנותן והתיישבותן של הבריות בה, ישיבת בטח מרווחת הכרוכה, לפי תפיסת המקרא, בשיבה אל אלוהים הבורא וערכיו, בהכרה בבלעדיותם ובעזיבת מנהגי האלילות:

כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם, הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ, הוּא כוֹנְנָהּ, לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ: אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד.  (ישעיהו מה:יח)

מוזמנים לבלוג שלי "לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה"

https://liebermanorna.wordpress.com/

הוצאתי גם ספר על לשון המקרא:

אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, סלע, 2013

הוא זמין גם בגרסה אלקטרונית באתר מנדלי ובאתר עברית של סטימצקי.

מוזמנים לטעום ממנו את הפרק הראשון באתר סימניה:

http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=970118

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה

 

עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון  Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.

כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.

ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב  לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י,  היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.

הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.

חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.

 ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה  ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.

מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב,  בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.

מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון   Tsayon (צייה) לציון  Tsiyon ,  עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).

עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד: 

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)

ד"ר אורנה ליברמן

המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות

קישור לספר:

 http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת ד"ר אורנה ליברמן

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבריאות גיל הזהב29/04/16980 צפיות
בסדנה לחיים נכונים ובריאים נראה את הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות. כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבלשנות30/03/165685 צפיות
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןאומנות - כללי19/02/161901 צפיות
רחוב לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, שינה במאה ה-18 את שמו ונקרא רחוב האישה מחוסרת הראש. וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש, מרימה כוסית יין, עם הסיסמא: "הכול טוב". כיתוב זה מקורו בפתגם סקסיסטי ידוע מאוד בצרפת במאה ה-17: אישה בלי ראש, הכול טוב בה. אך גלגוליה של שנאת הנשים מפתיעים מאוד...

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות27/01/16704 צפיות
המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות12/01/16696 צפיות
המאמר בוחן את תהליך זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. המים הקדמוניים, הבוצניים, הסרבניים, מזוהים עם האלילים הזרים, רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת. אלה, שזקפו ראש כנגד האל הבורא, הותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול. כור ההיתוך מאחד אך גם מנתק את הסיגים.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות20/11/151920 צפיות
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/151606 צפיות
ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן על חייה ומותה של אמה, שסבלה מדו-קוטביות, זכה להצלחה אדירה בצרפת. מדוע?

מאמרים נוספים בנושא יהדות

מאת: בתיה כץיהדות01/12/191209 צפיות
האם יש פסוקים בתורה שבכתב המדברים על תורה שבעל פה?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1947 צפיות
טענות של דתות אחרות. ומאין לנו שהיה זה באמת אלוקים שנתן את התורה לישראל?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1947 צפיות
בתורת ישראל. בכל דת תמיד היתה שגורה האמונה במנהיג אחד שרק אליו התגלה האל וכל מי ששכל בראשו יבין מיד שקל לשקר ולהמציא תורה באופן כזה. לעומת זאת, בתורת ישראל אנו רואים התגלות לאומית לעם שלם, מעמד הר סיני.

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1949 צפיות
מאין לנו שיש תכלית לחיים שלנו ולא באנו הנה רק כדי ליהנות.

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1954 צפיות
לאלוקים אין בורא. משום שאלוקים הוא היוצר את התהליך של "בורא ונברא"/"נולד ומוליד", הוא עצמו אינו שייך לתהליך אותו יצר. עצם זה שאלוקים יצר את כח המשיכה לא אומר שאלוקים עצמו כפוף אליו. האם יש הסבר "מדעי" יותר מדוע לאלוקים אין אלוקים?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1950 צפיות
אם לא ניתן לדמיין את האלוקים אז איך ניתן להאמין בו? מהו בעצם אלוקים אם כך?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1948 צפיות
המדע כידוע לכל, משרת אותנו בטכנולוגיה, מציאת תרופות למחלות, וביחוד נוחות. זאת הסיבה שרוב האנשים החליטו לבחור ולדבוק במדע ובממסד המדעי, כי הם ראו בו את המייצג הבלעדי של הידע והקידמה המשרתים אותנו בחיינו.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica