חפש מאמרים:
שלום אורח
06.12.2019
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

שבילי עולם, דרך הטוב

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות11/10/2015662 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק

בראשית הייתה השיבולת, כלומר זרם מים עזים, מערבולת:

הוֹשִׁיעֵנִי, אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי. (תהילים סט:ב-ג)

מחבר המזמור אינו שרוי במים רדודים, או ליד חוף, כי אם בלב ים סוער ושוצף, במקום העמוק והעכור ביותר. אם לא תבוא לו ישועה מהירה מאלוהים הכל יכול שבו הוא מאמין, מצב המצוקה חסר התקווה המתדרדר והולך – יסתיים במוות. המשורר מרגיש כמו נזרק לים התוהו הראשוני שבו הוא טובע, נשאב עוד ועוד לעבר תחתיתו הבוצנית. הוא קורא לאלוהים להושיעו, כי המים באים עד למקום שבו לא יוכל עוד לנשום, והנה נפשו עומדת לצאת, הוא טובע בבוץ מעמקים ואינו יכול לעמוד, זרם מים שוטף, מערבל ומושך אותו לקרקעית.

אנשים החווים זעזועים מתארים התדרדרות אל תהום שחור. זהו דימוי, ארכיטיפ, שהגיע לתת-המודע הפרטי והקולקטיבי ממיתוס הבריאה הקדום, או להפך. המצב הדרמטי שבו נמצאים אנשים שעולמם נהרס בן-רגע, מחזיר אותם אחורה, למים הרבים, לתוהו ובוהו הראשוני שלפני הבריאה שאין ממנו מוצא בלי התערבות כמו פלאית.

ישעיהו הנביא חוזה את פלא שיבת ציון מהגלויות של מצרים, אשור ובבל שכמוהן כטביעה אינסופית בין גלים סוחפים כלפי מטה, כמאסר בבור טחוב. אופן תיאור הגאולה מקביל לאופן שבו תיארו לעצמם עמי המזרח הקדום את בריאת העולם:

בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם. (ישעיהו כז:א)

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר (מנהר אשור) עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ, בִּירוּשָׁלִָם. (שם שם:יב-יג)

עוּרִי, עוּרִי, לִבְשִׁי עֹז, זְרוֹעַ ה', עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים (כבזמן הבריאה! ) הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת (חוצה) רַהַב, מְחוֹלֶלֶת (מחוררת) תַּנִּין! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת (מיבשת) יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה, הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים! (שם נא:ט-י)

המלכויות האליליות, מצרים, אשור ובבל, משולות לים התוהו הקדום המזוהה עם חיות ענק, לוויתנים, נחשים ותנינים. אלו מגלמות מפלצות אימתניות, גלגוליו של שטן – מושא הערצתם של עובדי האלילים. ישויות אלו מצויות במיתולוגיות של עמי המזרח הקדמון שראו בהן אלוהויות וסגדו להן. בשעת שיבת ציון, יפלח האל הבורא תנינים גדולים אלה ויחבוט בשיבולת הנהר המזוהית איתם. וזאת לפי דגם הבריאה הקדמון שבו ביתר הבורא ישות אלילית, מוצקה (רַהַב/תַּנִּין) ומימית (יָם/מֵי תְּהוֹם רַבָּה) כאחת, לשני חצאים כדי להעלות אותה לקורבן ולחצוב מגופה הענק את השמים והארץ, כשמחיצת הרקיע מבדילה ביניהם ודרך גאולה מחברת אותם.

זהו הסיפור המקופל בקרבת השורשים זבח/חצב (מלבד שני עיצורים זהים, ב/ח, העיצורים השונים ז/צ מסווגים שניהם כשורקים). בתודעתם של אנשי המזרח הקדום, בריאת העולם הייתה כרוכה בטבח וזבח של ישות קדומה ממעמקי תהום, שאחרי שהוכנעה בכוח, נתנה את הסכמתה להפוך מרוע לאור, לייבש את ביצותיה, לחצוב את שביליה ולשמש מרחב מחייה לכל חי.

הזוהר המואצל

מה שקרה בעבר הרחוק, בבראשית, יקרה שוב בעתיד הקרוב, ביום ההוא שעליו מדבר הנביא. נהרותיהן וימיהן של המלכויות האליליות מייצגים את ים התוהו הקדמון שחזר לסורו. כמו שהיכה האל הבורא במים המורדים בבראשית כדי לברוא את היקום, כך יחבוט בנהרות אשור ומצרים כדי להשיב את הגולים לארצם:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר (אשור) עַד נַחַל מִצְרָיִם (...). (ישעיהו כז:יב)

חָבַט בשיכול אותיות נותן טַחַב, ממאפייני התוהו ובוהו, כשם ש-בִּתֵּר הוא כמו אנגרמה של רָטֹב. חָבַט הוא גם אנגרמה של טָבַח, רמז לטבח שעשה האל הבורא בתנין הגדול, בתוך המים – טֶבַח/תָּוֶךְ (מילים קרובות מאוד בהיגויין, על אף השוני באותיותיהן הכתובות).

השיבולת היא אין שבילים. המילה שִׁבֹּלֶת באה מהשורש ש.ב.ל שממנו גם שְׁבִיל. ש.ב.ל, כמו י.ב.ל, שורש קרוב, פירושו הראשוני הוא זָרַם, ובהרחבת משמעות, הָלַךְ. שורש זה, ש.ב.ל, מורכב ממילת השלילה בַּל (לֹא, אַל, אֵין) שבשיכול אותיות מתהפכת ל-לֵב. בַּל הוא האַיִן, התוהו. מ-בַּל נוצרה בָּלֶה כשם שמ-לֹא נוצרה לֵאֶה. הבלות והלאות נמצאות על סף האפס והאַיִן. לעומת זאת, לֵב הוא התחלת הכל, מרכז הבריאה, אבן השתייה שממנה נמשכה, לבלבה והגיעה לידי פריחה, כל כולה:

בַּיָּם דַּרְכֶּךָ ושביליך (וּשְׁבִילְךָ), בְּמַיִם רַבִּים, וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ. (תהילים עז:כ)

פסוק זה, שברובד הראשון שלו, לפי הקונטקסט, מתייחס לקריעת ים סוף, רומז גם, ברובד עמוק, נסתר יותר, לנס הבריאה.

בים, במים הרבים, חצב הבורא דרך ושביל. זוהי התחלת היקום. מלב השיבולת הוקם שביל. איך נעשה המקום היותר סוער, היותר עוין והיותר עכור למקום היותר רגוע, היותר נוח והיותר צלול, ואיך נסלל ממנו שביל – איש לא יידע. סוף הפסוק, וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ, עקבותיך נסתרים מעין אדם, רומז למסתוריותו של פלא הבריאה, שאין ביכולתו של אנוש לפענח את רזיה.

אך העובדה קיימת, בלב האמונה. בלב שיבולת התוהו ובוהו העכורה חצב הבורא שביל המוביל מלב הבריאה הצחורה אל שוליה. עכר/שחר מצד אחד, צחר מצד שני, הם שורשים מנוגדים המספרים את סיפור החור שניקב בים התוהו, חור שהתרחב ונהיה לרקיע, קרע שרקע/פילג את ים התוהו לשני גזרים, שמים וארץ, זוג חצאים הקשורים זה לזה בשביל הקדומים שמוצאו בשיבולת הקמאית. שביל הקדומים הצחור שהוביל מלב הבריאה אל שוליה, שהתפלג והסתעף על פני האדמה, אל לו להתעכר בדרכו אל הקצוות, אל לו לפגום בשלמותו ובתאימותו של מעשה בראשית.

משיבולת דרך שביל לשוליים. שביל, שֹׁבֶל ו-שׁוּלַיִם הן מילים קרובות. שׁוּלַיִם היא ריבוי זוגי של שׁוּל – צורה מקוצרת של שֹׁבֶל. שובל ו-שביל בנויות שתיהן על השורש ש.ב.ל. שוליים מופיעה תמיד בריבוי זוגי, מדגישה, כמו כל המילים המסתיימות ב-יִם (שני ימים, מים מובדלים, חצויים, ולפיכך מוכפלים), את חשיבות הידמות הקצוות ללב, ערובה לשמירת טוהר מעשה בראשית.

אחת מהיקרויותיה היותר מפורסמות של המילה שוליים היא בפסוקו הראשון של פרק ו בישעיהו, חיזיון שבו רואה הנביא טפח מהעולם האלוהי:

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. (ישעיהו ו:א)

שולי שלמתו של אלוהים, בהתגלותו לנביא, מלאים את ההיכל, דימוי לכבודו המזהיר, הזורם, מתפשט, ממעלה אל מטה, מגיע אל הרצפה, אל כל פינה ופינה במשכן הקדוש.

אך מקריאת השרפים, המהללת, משבחת ומאדירה את אדונם העליון, נלמד לדעת שכבוד האל הנוהר משולי גלימתו לא רק ממלא את ההיכל, כי אם גם את כל הארץ כולה:

וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. (שם שם:ג)

וכי לא נבראה הארץ למטה בדמות ההיכל למעלה, וכי לא הוטלה על האנושות חובת השימור של אור הבריאה הראשוני שנבע ממקור אחד, מלב השביל? דומה כי זהו הרמז שיש ללמוד מההקבלה בין פסוק א' שבו שולי שלמתו של אלוהים מלאים את ההיכל לבין פסוק ג' שבו מלאה הארץ כבודו: וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל /מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.

דימוי הזוהר המואצל משלמתו של אלוהים על כל הבריאה כולה נרמז גם בפסוקי הפתיחה המפורסמים של מזמור קד:

בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה': ה' אֱלֹהַי, גָּדַלְתָּ מְּאֹד, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה, נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. (תהילים קד:א-ב)

הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. לָבָשְׁתָּ, מהשורש ל.ב.ש, בשיכול אותיות ש.ב.ל – שורש המילים שובל ו-שביל, שמלבו נבע האור. חזיונו של ישעיהו דומה לזה של דניאל שבו הוא רואה את אלוהים יושב על כיסא אש, מוקף רבבות מלאכים, כשופט עליון בבית דין כאשר לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר, בתרגום: לבושו כשלג לבן (דניאל ז:ט). להוד (מלכות, זוהר, יופי, רעננות) ולהדר (עוצמה, פאר, כבוד, תהילה) המובעים בפתיחת מזמור קד כתכונותיו של הבורא, מצטרף טוהר הצדק המאפיין את משפטו בפרק ז' בדניאל.

תיאור גדולתו של האל במזמור קד מתבסס על תיאור הבריאה בספר בראשית, תוך שהוא מעשיר אותה בדימויים ציוריים. וכך, בפסוקו השני של המזמור, מצויה הצלע הראשונה – עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה, בזיקה לבריאת האור, ביום הראשון, בעוד שהצלע השנייה – נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה, מצויה בזיקה לעשיית השמים – הרקיע המבדיל בין מים למים, ביום השני.

בשני הדימויים שולט הבד. בתחילה מתעטף הבורא באור כמו בשלמה, מעיל שאין בו מתום. ולאחר מכן הוא עוטף את הארץ בשמים כמו היו יריעה קמורה, כיפה. ואולי חופה זו, חפה מכל דופי, היא שולי אור שלמתו הסוככת על הארץ, תקרה דקה הנמתחת מכל עבריה, טווה גם קירות, מקיפה אותה כאוהל. גדולתו של היושב ממעל מתוארת במילים דומות בפי ישעיהו:

הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים, הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת. (ישעיהו מ:כב)

השמים הם חוג, דהיינו עיגול החג, מסובב ומקיף את הארץ. האל הבורא נטה אותם כיריעה דקה ופרשם כאוהל המיועד לסוכך על ישיבת בני האדם. אלה יושבים למטה, קטנים כחגבים בעיני האל במרומים.

קטנים הם גם גלי הים הגואים ומתגאים, מתגבהים לבמות, מול היחיד והאחד, בפיו של איוב:

נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדּוֹ וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם. (איוב ט:ח)

פסוק זה רומז לאפוס הים המורד ולדיכוי התנגדותו. האל הבורא מופיע כלוחם מנצח, דורך על אויבו המובס. גם מזמור צג מציג את ה' כאיש מלחמה שהכניע את זרמי הים:

ה' מָלָךְ, גֵּאוּת (מלכות) לָבֵשׁ, לָבֵשׁ ה', עֹז הִתְאַזָּר (חגר אזור של עוז). אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל, בַּל תִּמּוֹט. נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה. נָשְׂאוּ נְהָרוֹת, ה', נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם (שאונם). מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים, אַדִּירִים, מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' (אבל יותר מכל שאון גלי הים האדירים, אדיר ה' וחזק מהם). (תהילים צג:א-ד)

השימוש בפועל לבש ובשם העצם עוז – ה' מָלָךְ, גֵּאוּת לָבֵשׁ, לָבֵשׁ ה', עֹז הִתְאַזָּר, מקשר פסוקים אלה בתהילים לנבואתו של ישעיהו:

עוּרִי, עוּרִי, לִבְשִׁי עֹז, זְרוֹעַ ה', עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה, הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים! (ישעיהו נא:ט-י)

מצד שני, השימוש בפועל לבש – גֵּאוּת לָבֵשׁ, לָבֵשׁ ה', מקשר מזמור זה, צג, למזמור קד – הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. ניתן לומר איפוא שמזמור צג מרחיב את תמונת ימי הבריאה הראשונים המשורטטת במזמור קד בהוסיפו לה ממד של לוחמה וגבורה.

דומה שגיבור הגיבורים, אל עליון, משאיל ליריביו מאונו ועוזו לפי שמביס ומובס מתוארים במילים דומות: ה' מָלָךְ, גֵּאוּת לָבֵשׁ, וכך גם הים: אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם, בְּשׂוֹא (בהינשא) גַלָּיו, אַתָּה תְשַׁבְּחֵם (תשפילם). (תהילים פט:י). ה' עֹז הִתְאַזָּר, וכך גם הים: הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה. (ישעיהו מג:טז). ואף בתוך המזמור עצמו בולטת החזרה על התואר אדיר כדי להדגיש את יתרונו של האל: מַיִם אַדִּירִים מכאן, אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' משם. בעיצוב לשוני זה כלול מסר האומר שמקור כל התכונות והמידות נובע מהאל הבורא וממנו בלבד. כי הוא מאז ומעולם, עוד טרם הבריאה, מתמיד, מנצח נצחים (הוא המנצח).

בפסוק ב' במזמור צג מצהיר המשורר נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה. פירושה הראשוני של המילה עוֹלָם הוא זמן עלום, רחוק ומרוחק, נעלם, נסתר. בתקופה בראשיתית זו, עטופה בהילת מסתורין, נבקע הים ונסלל במעמקיו השביל, בשם המלכות, ההוד, ההדר, הטוב, האור, הצדק, הגבורה, העוז והישע שלבש נוטה הרקיע ורוקע הארץ:

בַּיָּם דַּרְכֶּךָ ושביליך (וּשְׁבִילְךָ), בְּמַיִם רַבִּים, וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ. (תהילים עז:כ)

אך רוב האנושות ובני ישראל בעקבותיה סרו מהשבילים העתיקים, הנכונים, המתוקנים, הטובים, הישרים, הסלולים מימי עולם, מימי הבריאה, כדי ללכת בדרכי תוהו:

כִּי שְׁכֵחֻנִי עַמִּי, לַשָּׁוְא יְקַטֵּרוּ (והינה עמי עזב אותי כדי להקטיר קטורת לאלילי השווא, השקר והתוהו), וַיַּכְשִׁלוּם בְּדַרְכֵיהֶם (והאלילים הכשילו את בני ישראל בדרכיהם), שְׁבִילֵי עוֹלָם (בדרכי השבילים העתיקים הסלולים), לָלֶכֶת נְתִיבוֹת דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה (והיטו אותם ללכת בנתיבות של דרך לא סלולה). (ירמיהו יח:טו)

בני ישראל מאסו בדרך המרגוע, לא הלכו-זרמו בדרך הנכונה, בזו שבה זרמו-הלכו המים המורדים כשהבינו שמוטב להם להפוך טיבם, להישמע לגערות הבורא, לשקוט ולהירגע (ראו מאמרי: מגערה, דרך רגיעה, לערגה):

כֹּה אָמַר ה': עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם (לנתיבים העתיקים הטובים), אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ, וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם; וַיֹּאמְרוּ: לֹא נֵלֵךְ. (ירמיהו ו:טז)

בני ישראל לא רק שסטו מנתיבות העולם, אלא גם סירבו להזדמנות שהוענקה להם לתקן את דרכיהם. לכן הביא עליהם אלוהים את עונשם בדמות האויב האלילי, שקולו כשאון הים, שטיבע, הרג, הרס, השמיד, פיזר, הגלה ודיכא אותם כבמשברי מים אדירים:

קֶשֶׁת וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ, אַכְזָרִי הוּא וְלֹא יְרַחֵמוּ, קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה, וְעַל סוּסִים יִרְכָּבוּ, עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה, עָלַיִךְ, בַּת צִיּוֹן. (שם שם:כג)

כך מסביר המקרא את חורבן הבית והגלות. פעמים רבות בו מוצגת פלישת צבאות המעצמות האליליות כגאות של זרמי מים אדירים, המאיימים להציף את כל העולם כולו, למשל:

וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר, הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים, אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ, וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו וְהָלַךְ עַל כָּל גְּדוֹתָיו. וְחָלַף בִּיהוּדָה, שָׁטַף וְעָבַר, עַד צַוָּאר יַגִּיעַ (...). (ישעיהו ח:ז-ח)

הוֹי, הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים, כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן, וּשְׁאוֹן לְאֻמִּים, כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים יִשָּׁאוּן. לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק (...). (שם יז:יב-יג)

תיאור זה של מחנהו של סנחריב, הנושא קולו כים, כמו שואל את דימויו ממי הבריאה הלוחמים במזמור צג: נָשְׂאוּ נְהָרוֹת, ה', נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם. מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים, אַדִּירִים, מִשְׁבְּרֵי יָם (...). (תהילים צג:ב-ג). וגם דיכוי צבא אשור שינוס למרחקים אחרי שה' יגער בו מתואר כדיכוי המים. דרך העיצוב הלשוני והרעיוני הדומה: תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן, מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן. יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת, אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. גְּבוּל שַׂמְתָּ, בַּל יַעֲבֹרוּן, בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. הַמְּשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים, בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. (תהילים קד:ו-י)

במספרם הרב, בשאונם, באימתם, בהרסנותם ובפראותם, יחזירו הפולשים את קורבנותיהם אחורה, למים הרבים, לתוהו ובוהו הראשוני שלפני הבריאה שאין ממנו מוצא, בלי התערבות כמו פלאית. וזו אכן תבוא לאחר שהזדככו הסובלים וכיפרו על עוונותיהם:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר (אשור) עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ, בִּירוּשָׁלִָם. (ישעיהו כז:יב-יג)

הגערה שגער הבורא במים מקבילה לגלות בני ישראל. רגיעת המים והצטמצמותם במקווים המיועדים להם מקבילה להרגעת שבי ציון וגאולתם (גערה/רגיעה, גולה/גאולה):

כֹּה אָמַר ה':מָצָא חֵן (בְּעֵינַי) בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב, (אֵלֵךְ) הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ, יִשְׂרָאֵל. (ירמיהו לא:א)

זרועו של ה' שמה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים, אמר ישעיהו (נא:י): מצינוק הגלות הטחוב שבמעמקיו התייסרו הגולים יסלול ה' שביל למעבר הגאולים. ומכאן הערגה שמביעים הניצולים לרגיעה ממושכת בבית הקודש הנאווה, התחינה לקבלת תפילותיהם באותם שמחה ונועם שבהם זומרו. מכאן האמון שהם מביעים בעדויות הנביאים והבטחותיהם לישועה, תקוותם שייעלמו חטאים מן הארץ, שהכול ידבקו בערכי הבריאה, טוב, נוי וצדק, כדי למצוא מרגוע לנפשם באהלם המוגן, תחת רקיע מתוח ופרוש דק, תחת יריעה סוככת, רוטטת, רועדת (ירע/רעד), כמו זורמת באור, לאורך ימים. כך מסתיים מזמור צג:

עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד, לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹדֶשׁ, ה', לְאֹרֶךְ יָמִים (דברי תורתך שהם עדות לרצונך או הבטחותיך שנאמרו בתורתך הם אמיתיים, לביתך, ה', מתאימה הקדושה לאורך ימים). (תהילים צג:ה)

וכך מסתיים מזמור קד:

אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי, אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי. יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי, אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'. יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם. בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה', הַלְלוּ יָהּ. (תהילים קד:לג-לה)

פסוקי חתימה שבהם מתגלה בטחונו של המשורר בשיבת ה' לביתו – המקדש והארץ – ומובעת תחינתו שלא ישראל ולא פולשים זרים יחללוהו עוד.

ספרי: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, סלע, 2013, ובגרסה אלקטרונית בהוצאת "מנדלי" או "עברית".

http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=63643#.ViOM1oehecw

מוזמנים לטעום ממנו את הפרק הראשון באתר סימניה:

http://simania.co.il/e/4527/0

לבלוג: לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה

https://liebermanorna.wordpress.com/

"

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה

 

עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון  Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.

כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.

ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב  לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י,  היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.

הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.

חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.

 ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה  ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.

מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב,  בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.

מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון   Tsayon (צייה) לציון  Tsiyon ,  עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).

עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד: 

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)

ד"ר אורנה ליברמן

המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות

קישור לספר:

 http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת ד"ר אורנה ליברמן

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבריאות גיל הזהב29/04/16979 צפיות
בסדנה לחיים נכונים ובריאים נראה את הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות. כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבלשנות30/03/165685 צפיות
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןאומנות - כללי19/02/161900 צפיות
רחוב לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, שינה במאה ה-18 את שמו ונקרא רחוב האישה מחוסרת הראש. וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש, מרימה כוסית יין, עם הסיסמא: "הכול טוב". כיתוב זה מקורו בפתגם סקסיסטי ידוע מאוד בצרפת במאה ה-17: אישה בלי ראש, הכול טוב בה. אך גלגוליה של שנאת הנשים מפתיעים מאוד...

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות27/01/16701 צפיות
המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות12/01/16694 צפיות
המאמר בוחן את תהליך זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. המים הקדמוניים, הבוצניים, הסרבניים, מזוהים עם האלילים הזרים, רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת. אלה, שזקפו ראש כנגד האל הבורא, הותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול. כור ההיתוך מאחד אך גם מנתק את הסיגים.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות20/11/151916 צפיות
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/151604 צפיות
ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן על חייה ומותה של אמה, שסבלה מדו-קוטביות, זכה להצלחה אדירה בצרפת. מדוע?

מאמרים נוספים בנושא יהדות

מאת: בתיה כץיהדות01/12/19677 צפיות
האם יש פסוקים בתורה שבכתב המדברים על תורה שבעל פה?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1929 צפיות
טענות של דתות אחרות. ומאין לנו שהיה זה באמת אלוקים שנתן את התורה לישראל?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1931 צפיות
בתורת ישראל. בכל דת תמיד היתה שגורה האמונה במנהיג אחד שרק אליו התגלה האל וכל מי ששכל בראשו יבין מיד שקל לשקר ולהמציא תורה באופן כזה. לעומת זאת, בתורת ישראל אנו רואים התגלות לאומית לעם שלם, מעמד הר סיני.

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1934 צפיות
מאין לנו שיש תכלית לחיים שלנו ולא באנו הנה רק כדי ליהנות.

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1938 צפיות
לאלוקים אין בורא. משום שאלוקים הוא היוצר את התהליך של "בורא ונברא"/"נולד ומוליד", הוא עצמו אינו שייך לתהליך אותו יצר. עצם זה שאלוקים יצר את כח המשיכה לא אומר שאלוקים עצמו כפוף אליו. האם יש הסבר "מדעי" יותר מדוע לאלוקים אין אלוקים?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1933 צפיות
אם לא ניתן לדמיין את האלוקים אז איך ניתן להאמין בו? מהו בעצם אלוקים אם כך?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1932 צפיות
המדע כידוע לכל, משרת אותנו בטכנולוגיה, מציאת תרופות למחלות, וביחוד נוחות. זאת הסיבה שרוב האנשים החליטו לבחור ולדבוק במדע ובממסד המדעי, כי הם ראו בו את המייצג הבלעדי של הידע והקידמה המשרתים אותנו בחיינו.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica