חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 יצר לראשונה הפרדה בין תביעות פיצויים עקב נזקי גוף שמקורם בתאונות דרכים לבין דיני הנזיקין בכללותם. עד לחקיקתו של חוק זה היו מטופלות תביעות פיצויים עקב תאונות דרכים כמו תביעות נזיקין אחרות כגון- תביעות נזיקין עקב רשלנות רפואית בה קיים צורך להוכיח כי הנזק נגרם עקב התרשלות. חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נועד להבטיח שכל הנפגעים בתאונות דרכים יזכו לפיצויים והוא עושה זאת דרך הטלת אחריות מלאה כלפי הנפגעים וחובת ביטוח בגין אותה אחריות פוטנציאלית. כך למעשה יצר החוק מצב בו לחברת הביטוח אחריות מלאה לתשלום הפיצויים בעקבות תאונות דרכים ללא הוכחת אשמה והבטיח כי זכאים לפיצויים בעקבות תאונות דרכים יוכלו להבטיח את קבלת הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים כוללים גם - פיצויים בעבור נזק ממוני וגם פיצויים בעבור נזק שאינו ממוני. הנזק הממוני כולל, בין היתר, פיצויים בגין אובדן השתכרות ואובדן כושר השתכרות עתידי עפ"י שכרו של הנפגע עד לתקרה של פי 3 מהשכר הממוצע במשק. כמו-כן הוא כולל את ההוצאות הרפואיות בעקבות התאונה, הוצאות סיעודיות, הוצאות עבור עזרת צד ג' והוצאות נוספות בהתאם לנסיבות המקרה. הפיצויים בעבור נזק שאינו ממוני כוללים פיצויים בגין כאב וסבל של נפגעי תאונות דרכים. אלו משתנים בהתאם לאחוזי הנכות שנקבעו לנפגע, גילו ומשך האשפוז. עם זאת, תקרת הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נמוכה יותר מתקרת הפיצויים בתביעות נזיקין אחרות. לדוגמא, אדם שנגרמו לו נזקי גוף בעקבות תאונת דרכים עשוי לקבל פיצוי נמוך משהיה מקבל לו אותו הנזק בדיוק היה נגרם לו עקב רשלנות רפואית.
לסיכום, ניתן לומר שדרכי המשפט הישראלי מכירות בצורך של נפגעי תאונות דרכים להבטיח את קבלת הפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו להם בשל תאונת הדרכים שבה נפגעו.
המידע במאמר זה הוא כללי וראשוני בלבד ואינו מיועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי וכיוצ"ב ו/או כתחליף לייעוץ משפטי וכיוצ"ב לכל מקרה ונסיבותיו הדברים נכונים למועד כתיבתם ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.