עד שנת 2001 השנה בה רזיתי, התרחקתי ממראות כמו מאש. לא הבנתי בשביל מה צריך מראות בכלל? למה זה טוב? למה אני צריכה להתמודד כל יום עם ההשתקפות המבחילה שלי? אם היה אפשר להוציא את המראות מפס הייצור, אני הייתי הראשונה שצובעת אותן בכחול וזורקת אותן לים.
"בוקר טוב לך, אני רואה שעדיין לא הפנמת שאת צריכה דיאטות, דחוף, אה?" - הייתה ההשתקפות ההיא מן המראה חופרת לי. "ערב טוב לך, ועדיין כלום לא השתנה" - ובערב הייתה מזכירה לי. ואני שואלת, בשביל זה צריך מראות? שיזכירו לי מדי יום עם מה עליי להתמודד? איך אני נראית? ועד כמה הבעת פניי מראה תסכול?
גם עם חלונות הראווה/מראות ברחוב הייתה לי מריבה. ההשתקפות שלי הייתה צצה פתאום משום מקום, ככה באמצע הרחוב, ללא התרעה מוקדמת, אלוהים, אין לי לאן לברוח מעצמי. בשביל מה צריך חלונות ראווה כאלה גדולים? ולמה בכלל הבנקים חושבים שחלון ראווה שהוא גם מראה ישרת להם את המטרה? הם הולכים להציג את אופנת החורף של הדולר?
עד כדי כך שנאתי מראות. או יותר נכון, עד כדי כך שנאתי את עצמי, את מי שאני, את מה שאני ובעיקר, את מראי העבה.
הפחד מלהתמודד עם מה שאת, הוא פחד גדול. איך מתמודדים? מה עושים? איך חיים בשלום עם עצמך כשאת כל כך לא אוהבת את מי שאת? דיאטות באו והלכו, ואני את עצמי עדיין לא אהבתי, לא כיבדתי ולא הערכתי.
אותה הרגשה הייתה לי עם מצלמה, לא הייתה אהבה גדולה בין שתינו, אבל, אני לא אהבתי אותה יותר משהיא אותי. כמו המראה, גם התמונה שלאחר מכן, הוטחה בפניי והזכירה לי את איך שאני נראית. השתדלתי כמה שפחות להצטלם. בגיל הילדות צילמו אותי ללא הפסק, טוב, בת בכורה, אפשר להבין. אך, כשבגרתי, התרחקתי מכל תמונה משותפת. אני לא צריכה תיעוד של מי שאני, באמת שלא, תודה, מוותרת על התמונה, לא צריכה עוד הוכחות, אני יודעת איך אני נראית.
עם השנים לאחר מיליון דיאטות, הצלחתי לרזות ולא לחזור למשקלי הקודם, והתחלתי אט אט לפתח רגש חזק למראות, יותר נפתחתי, יותר קיבלתי, יותר אהבתי את ההשתקפות והיום אנחנו חיות בשלום האחת עם השנייה, תמיד יש מה לשפר, אך הרבה יותר טוב לי עם עצמי ועם ההשתקפות שלי מפעם.