לא אהבתי קניות, בחיי שלא, ולמה בעצם כן? שלא תטעו, קניות בסופר או במכולת השכונתית הייתה חוויה מעולה מבחינתי, אך קניות לצורך הלבשה, הייתה סיוט גדול.
בכל פעם שהייתי נעמדת מול חלון ראווה ומזילה ריר על בגד כלשהו, מייד ראיתי את ההשתקפות שלי בחלון הראווה, ומולי מונח הבגד הנחשק על בובה חטובה, הבנתי שאני יכולה להמשיך ולבזבז ריר על פנטזיות.
לפני כל דיאטה מהירה, כבר פינטזתי שאני הולכת להיות כוסית על, והמוכרות רצות אחריי, בתחינה שאקנה את האופנה החדשה, ואני קורעת את העיר ושבה לביתי עמוסה בשקיות עם מיטב הבגדים, אך, כל פינטוז שכזה התפוצץ לי בפנים, כי למי הייתה סבלנות לחכות עד שירדו להם 30 הק"ג המעצבנים האלו?
אז, נמשיך ללבוש את מיטב הבגדים הגדולים והמרושלים שלי, כי שם הכי טוב לי, חם לי ואמשיך להסתתר.
כשכבר אזרתי עוז והלכתי לקניות, כי ממש לא הייתה ברירה, תמיד הייתי מלווה באותה תחושה של תסכול, רק מהמבטים המשתהים של המוכרות "נכנסת לחנות לא לך, מותק, מעבר לכביש יש חנות בשבילך, מידות גדולות, אל תבואי לכאן שוב, אלא אם ירדת במשקל" - הייתי בטוחה שלזה התכוונה המוכרת במבטה.
"חכי חכי, מותק את, דיאטה מהירה אחת ואת עוד תתחנני שאבוא לגהץ את הויזה שלי, תתחנני" - הייתי מתה לענות לה.
בזמנים ההם, לפני יותר מ- 20 שנה לא היו חנויות למידות גדולות, אולי לנשים מבוגרות, אך לא לשמנות עבות, ואני הייתי חייבת להכנס מדי פעם, לחנויות של דקות גזרה, מתסכל כל כך היה שלא נמצאה מידה עבורי, "48?" - ענתה המוכרת בפליאה - "אצלנו? לנו יש רק מידות קטנות יותר, 44 וזהו". מביך, מעצבן, מעליב, מתסכל, מביש...מה עוד שכחתי? אלו התחושות שליוו אותי בכל פעם מחדש, אז, אני שואלת בשביל מה ללכת?
לימים, לאחר שעמדתי בגבורה בדיאטה מהירה ולאחר ירידה במשקל של 30 ק"ג לפחות, חווית קניות הפכה עבורי למשהו משמח במיוחד, אין לי צורך יותר לבדוק מה מסתתר בחנויות למידות גדולות, היום אני יכולה להכנס, בראש מורם, לחנויות במידות רגילות ולקנות כל מה שפינטזתי עליו במשך שנים, למה? כי היום אני מידה 40.