גישת הכוחות שהבסיס המקצועי שלה הוא הפסיכולוגיה הפוזיטיבית, מאמינה ביכולתו של האדם להתמודד עם מצוקותיו.היא רואה בו את המומחה לחייו, להבנת קשייו. תפקיד העובד הסוציאלי לסייע ללקוח לגלות ולחשוף את הכוחות הטמונים לעיתים כה עמוק בתוכו, קבורים תחת שכבות של כישלונות וחוסר אמונה מינימאלי ביכולותיו,עד שאינו מסוגל לעשות את העבודה בעצמו.למרות תנאים התחלתיים אלה מאמין העובד הסוציאלי ביכולתו של האדם להתמודד עם הקורה לו בחייו.בגישת הכוחות יש אמונה,תקווה ואנרגיה חיובית. הלקוח שותף בתהליך החל מהגדרת הבעיה וכלה בפתרונה.
הרבה עובדים סוציאליים בודאי יאמרו,שהגישה אמנם יפה ואולי נכונה, אך איננה מתאימה לכולם,דורשת הרבה מאוד השקעה. במחלקות לשירותים חברתיים, בהם מתמודדים עם לקוחות רבים זה איננו מעשי. אינני מתווכחת עם הנאמר,אך אינני מאמינה שיש דרך אחת נכונה המתאימה לכולם. יש לקוחות רבים שתפיסת עבודה מקצועית זאת תקדם אותם ותוציא אותם ממעגל הרווחה.כמי שרואה את תפקיד העובדים הסוציאליים לאפשר לאנשים לעמוד על רגליהם ולהעבירם ממצב של תלות לעצמאות מרבית אין ספק שזוהי הגישה המכוונת למטרה זו והתורמת לה. אחד החסמים בהחדרת גישת הכוחות הוא הפרדיגמות המנהלות את לקוחות הרווחה ואת העובדים הסוציאליים.
המניע העיקרי של אנשים הפונים לעבודה בתחום העבודה הסוציאלית או במקומות עבודה טיפוליים אחרים הינו לעזור לאנשים במובן הפשוט ביותר של המילה. גם אני, כשנשאלתי בראיון העבודה במחלקת הרווחה, מדוע אני רוצה להיות עובדת סוציאלית? עניתי מפני שאני רוצה לעזור לאנשים. רק לאחר שנים של עבודה ולימודים הבנתי את המשמעות של לעזור לאנשים. העזרה האמיתית הינה לעזור לאנשים על מנת שיוכלו לעזור לעצמם.
העובדים הסוציאליים מגיעים למקצוע עם רצון לעזור,אמונה וגם לא מעט שליחות חברתית -מה קורה לאותם עובדים כשהם נתקלים בלקוחות תובעניים? אחת התופעות המוכרות במחלקות הרווחה היא של לקוחות הפונים למחלקה בגישה כי "מגיע להם" פרדיגמת ה"מגיע לי" הינה פרדיגמה ידועה שלא תמיד האנשים המנוהלים על ידה מודעים לה. היא רבת שנים ויש המשייכים אותה לתקופת המעברות, בה המדינה דאגה לכל צרכי התושבים. כיצד אדם נכנס לתפקיד של הלקוח שמגיע לו? הצורך לקבל את מה שאני זקוק לו בעקבות מצב מצוקה והצורך להוכיח למערכת את מצוקתי או בלשון מקצועית, נזקקותי והעובדה שככל שהמצוקה קשה יותר, הנזקקות ברורה יותר והסיוע מהיר יותר הם שמעוררים אצלו את הפרדיגמה הזאת.
מה קורה כשפרדיגמת "אני רוצה לעזור לאנשים" של העובדים הסוציאליים נפגשת עם פרדיגמת ה"מגיע לי" של הלקוחות? כששתי הפרדיגמות נפגשות והעובד מנסה לעזור, והלקוח מקבל את המגיע לו כולם מרוצים.אך לא אחת קורה שהעובד, למרות רצונו לעזור ללקוח, לא מצליח והעובד כועס על הלקוח שאינו מבין ולא מוכן לקבל את העובדה .שהוא אינו כל יכול,למרות רצונו לסייע. פרדיגמת ה "מגיע לי" מתחזקת בתהליך הטיפול במחלקת הרווחה כתוצאה מהתהליך ששרותי הרווחה עוברים, במהלך שני עשורים האחרונים,תהליך של מעבר מגישה אוניברסאלית לגישה סלקטיבית.
הגישה האוניברסאלית נותנת מענה לאנשים הנמצאים בקטגוריה מסוימת כאשר המצב הכלכלי אינו מהווה קריטריון למתן השרות.. לעומת זאת הגישה הסלקטיבית מהווה רשת ביטחון עבור אלה שנפלטו מכל רשתות התמיכה והביטחון האחרות . כלומר ככל שהלקוח נמצא במצוקה פיזית וכלכלית גדולה יותר זכאותו לסיוע גדלה.. המעבר מהגישה האוניברסאלית לסלקטיבית מביא למחלקות הרווחה מצוקות קשות ומורכבות. אדם המגיע לשירותי הרווחה צריך להוכיח את מצוקתו או בשפה מקצועית נזקקותו על מנת שיוכל להיות זכאי לשירותים . הוכחת הנזקקות המגובה בדרך כלל באישורים רפואיים , אישורי גובה ההכנסה ותדפיס חשבון הבנק מחזקת ומאשרת את מצבו של הלקוח . הכניסה למערכת הרווחה דורשת סיבה או נזקקות .
הצורך להוכיח שאכן הוא נזקק וככל שהמצוקה יותר ברורה וחזקה ונראית לעין . אזי הסיכויים שהבקשה תענה גדולים יותר.גורם ללקוח לעשות את כל המאמצים כדי לזכות בעזרה והוכחת מצוקתו הופכת להיות אמונה שמגשימה את עצמה ויוצרת מצב קשה יותר.לא אחת מצוקה בתחום מסוים הופכת למורכבת ומסובכת.האדם מתחיל להאמין בחוסר האונים שלו,בחוסר יכולתו להתמודד ולפתור את הבעיה. בדיאלוג בין ה"מגיע" לי לבין "אינך עונה לקריטריונים" או "אתה מסוגל להסתדר לבד",אינו מקדם, אלא מעורר כעס משני הצדדים : מצד הלקוח כשאינו מרגיש מובן ומצד העובד שהוא מרגיש שמנסים לנצל את המערכת . תחושות שני הצדדים הן אמיתיות אך אינן מקדמות.
בגישה המקצועית בעבודה סוציאלית הנקראת הגישה המסורתית, הדיאלוג הוא בהבנת המצוקה, מתי התחילה, איך היא באה לידי ביטוי, ניסיונות להתמודדות, מה נעשה כדי לפתור את הבעיה, ועוד שאלות המנסות להבין את עומק המצוקה, ומחזקות אצל הלקוח ואצל העובד את תחושת חוסר האונים והצורך בעזרה . דיאלוג אחר של העובד המקצועי המבוסס על גישת הכוחות שהיא אחד הבסיסים התיאורטי לאימון הראייה של מצב המצוקה הוא דרך לזיהוי הכוחות הטמונים בלקוח וכיצד התמודד אתו עד כה מי סייע לו עד עתה, כיצד הוא מגדיר את הבעיה,מה הוא חושב שיכול לסייע לו.
הדיאלוג אינו פשוט משום שההרגלים רבי השנים על תפקיד מערכת הרווחה המדגיש את המצוקה מקבע אותו וכל שינוי יגרום להתנגדות.בגלל אי הנוחות הרבה במצב שנוצר, הרצון להחזיר את האחריות ללקוח תיתפס כחוסר רצון לסייע . שאלות כמו: בשביל מה אתה מקבל משכורת? בשביל מה אני צריך אותך? יוצרות אובדן תחושת העוצמה הנובעת מפתרון בעיות של האחר ולקיחת אחריות על חייו של האחר . הדיאלוג שאני מציעה מעורר ומזהה כוחות, מחדיר אנרגיה ותקווה , הלקוח שותף לכל הדרך החל מהגדרת הבעיה,דרך בניית דרכי הפעולה. זה איננו מצב בו הלקוח מעביר את האחריות לעובד לפתרון מצוקתו אלא הוא חלק מהתוכנית. בדיאלוג של העובד והלקוח בגישת הכוחות יש שינוי בתפיסת הלקוח ובהתנהלותו. האחריות נשארת אצל הלקוח והוא אקטיבי בתהליך. כחלק מהתהליך יש לקחת בחשבון שתהיה התנגדות של הלקוח לקבלת האחריות.
יש הרגלים רבי שנים של תפיסת תפקיד העובד הסוציאלי שצריך לעזור והפרדיגמה ש"מגיע לי." של אין לי ספק שמשפטים כמו:בשביל מה אתה פה,לשם מה משלמים לך משכורת,הינם משפטים שיאמרו על ידי לקוחות כחלק מההתנגדות לשינוי.הלקוח ינסה להוכיח שהוא איננו מסוגל, שהוא חסר כוחות. לא מעט עובדים נכנעים ללחץ של הלקוח מאמינים לו, נכנסים לתפקיד של לקחת אחריות על חייו של הלקוח שאינו מסוגל להתמודד וכך ממשיך המעגל לחזור על עצמו..
דיאלוג מסוג זה משרת את שני הצדדים, הלקוח שנהנה להוריד אחריות מעצמו והעובד שנהנה מהעוצמה ומהתחושה של הכוח שהועברה אליו . התשאול בשיטת הכוחות מעלה ומזהה כוחות הטמונים באדם ובדרך כלל איננו רואה ומרגיש אותם . תפקיד התשאול הוא להעלותם ולהתמקד בהם לראות את מצב המצוקה באמצעות הכוחות שיש בו ולראות כיצד האדם מגלה מחדש את האמונה בעצמו בכוחותיו וביכולתו לפתור את הקשיים והבעיות בעצמו . האדם אינו מעביר את האחריות לעובד, אלה העובד מתוך כבוד ואמונה ביכולותיו של הלקוח עובד עמו על זיהו וחשיפת היכולות.
לפני שנים השתתפתי בסדנא של ד"ר ברוך שולם שסיפר את סיפור גוזל הנשר שנפל ונפצע ..הוא נמצא על ידי איכר שהביא אותו לביתו והניח אותו בין התרנגולות, אותו גוזל הנשר אימץ את התנהגותם ואת דרך אכילתם של התרנגולות התנהל כמו התרנגולות שבחצר.הוא שכח שהוא נשר,עד כי היה בטוח שגם הוא תרנגולת .ד"ר ברוך שולם ציין שהקשר שבין מטפל ומטופל הוא שהמטפל מנסה להוכיח למטופל שהוא נשר בעוד שהמטופל מנסה להוכיח שהוא תרנגולת, אם המטופל ינצח, הוא יישאר תרנגולת אך אם המטפל ינצח הוא יהיה נשר.