נולדתי עם צ'ק ליסט ביד. הא לכם! כל המצקצקים בלשונם ראו כמה הדבר הופך שימושי בבואך לעבור דירה. נראה אתכם קוראים לי עכשיו 'קונטרול פריק'. לא מדובר בסתם מעבר, תהפוכות רגשיות תהיה הגדרה מדויקת יותר. לאחרונה, מבט טרוד ממוקם דרך קבע על פני, הפוזיציה? השענת ראשי על היד ונענועו מצד לצד. אני אוספת להנאתי ארגזים, מהלכת בעצבנות ממקום למקום, מוחקת עוד שורה ברשימת המטלות האינסופית. מיד נוספות עוד שלוש שורות חדשות. ובראש? המשימות מכפילות את עצמן כל חמש דקות בממוצע.
המשימה: קיום רוחני בעיר הגדולה
כשאני נדרשת לענות על סוגיית האמונה אני תמיד טוענת שאמונה היא סוג של מעין כרומוזום - או שיש לך אותו או שלא. לי במקרה יש. לא באמת קמתי בוקר והחלטתי רשמית "כן, נראה לי נחמד עניין האמונה הזה. יאללה, ניתן לזה צ'אנס. מקסימום נפרסס חזרה אל חיקה החמים של הכפירה". מאידך, אני גם לא ממש יודעת לשים את האצבע על נקודה בזמן שבה הבנתי שהעניין הזה מוטבע בי וכנראה לשארית חיי. כי ההבנה הזו בהחלט לא תמיד הייתה נוכחת במודעות שלי ובטח שלא ביום יום. אבל מה זה אומר? ומה לעזאזל עושים עם זה? אז טוב ששאלתם.
נתחיל בכך שלא בהכרח עושים. הרי לא מעט אנשים, אשר רחוקים מלחוש זיקה כלשהי לאמונה או אלוהים או גם וגם, עמוק בפנים שוקלים די ברצינות את האפשרות שיש איזה משהו "מֵעבר". אין לו ממש שם, וגם עניין ההגדרה לרוב אינו רלוונטי. האם התחושה הקמאית הזו הופכת אותם למאמינים? האם אין זו הגדרה סובייקטיבית לחלוטין שלא לומר אינטימית למדי? נמשיך בכך שהעניין לא ממש מתיישב אפּעס עם התדמית (המבוססת היטב יש להודות) הנהנתנית המיוחסת לי. כזו אני, מתעקשת לחיות בגבולותיו של שעטנז מוזר למדי: מתענגת על כל פיסת חומר משובחת, מאוכל טוב ועד שופינג מחיה-נפשות אבל הראש מלא כל הזמן בשאלות קיומיות. ואם יש לשאלות האלה בסיס איתן ויציב זו בהחלט האמונה. רק שלפעמים גם אני מתבלבלת בעצמי. האם בכך אין ולו מעט מן הבחירה, מן ההחלטה המודעת?
ויש כמובן את שאלת השאלות. היכן מתחילה האמונה והיכן היא נגמרת? ובכלל, למה להגביל? לא יודעת אם אפשר או צריך. נדמה לי שאותו 'עצמי', בו היא מתרוצצת בצורה נטולת-רסן, הוא מרחב אחד אבל בלתי-עצמאי. הוא אינו מנותק מסביבתו, מן ההחלטות שלנו כיצד ואיך לפעול בתוך כל מה שעוטף אותנו. פתאום אוחזת בי ההכרה, שהאתגר הגדול עוד בכלל לפני. "יופי, ממש חוכמה גדולה להיות מאמין בירושלים. אתה רק עובר את הכביש וחוטף שכינה/קודש לפרצוף. גם אם אתה לא ממש בעניין". זה רשמי, אני מוטרדת. "נראה אותָך עכשיו במגרש המשחקים האמיתי, מעוז הניכור והאימ-אימא של החומריות. חודש אחד של שריצה מוגזמת בבתי-קפה, מועדונים והאבסה עצמית לדעת של מותגים, טרנדים ומה לא, נקישה קלה באצבע והנה את חיית המועדונים הבאה. רוח? הא? תזכירו לי מה זה?".
אז זהו שלא בדיוק. זה סנריו אפשרי אך קלוש למדי. אפשר תמיד להביא את הטיעון המתבקש שעל אף שלא תמיד אני יודעת בדיוק מי אני (שזה כמובן דיון פילוסופי נפרד ובלתי-נגמר) הרי שסך החוויות שעברו עליי בשנותיי בירושלים, בהכרח שינו אותי ועם המטען הנוסף הזה אני נכנסת, שוב, בשערי בואכה תל-אביב. מודל משופר יש לקוות. מצד שני, אולי גם לאמונה יש סלידה עזה מלחות? אולי היא תזקוף את ראשה הגאה ותדאג לעדכן אותי חגיגית שאזור חיוג אחר דורש, בכל הכבוד, עבודה והרבה?
אשרי המאמין. עאלק. אמונה אה? איזה מן קיום היא מנהלת לה, והאם הוא מתקיים כוח האנרציה? גם ללא כל מודעות ועבודה עצמית? כן, היא מלווה אותי לאן שלא אלך. אבל בתוך אוסף של ריטואלים שואבים שאפשר לכנותם בפשטות "החיים" אני קצת חוששת לה. אולי אני צריכה למצוא גם לה איזה ארגז, לעטוף היטב ולשים מדבקה מעל. 'שביר'. לתת לה מקום של כבוד במשאית של 'מוטי הובלות' ולמצוא לה בית מוכר אבל מתחדש בפנים.
_________________________________________________________________________________
מתוך הבלוג של נטע לוסטיג מהאתר 'צו פיוס'.