אחת הפריווילגיות שלנו כבני אדם, היא שיש לנו תמיד אפשרות של בחירה בכל מעשינו, לא תמיד אנו מודעים אליה, אך היא תמיד נמצאת שם ברווח שבין גירוי לתגובה. החופש לבחור מקבל משנה חשיבות בימים אלה, כשאנו בעיצומה של מחאה חברתית הולכת וגדלה. במהלכה, רבים מאיתנו בוחרים לרדת ממקום שבתנו על הגדר, לקטוע את ההתעסקות היומיומית בעניינים השוטפים של פרנסה וקיום ולבחור לעשות מעשה, להשמיע את קולנו ולהשפיע.
ברור לכם שסביבת חיינו, איכותם ורמתם בנקודת זמן זו, מבוססת על הבחירות והפעולות בהן נקטנו בעבר. אי לכך, הבחירות שנבחר היום יעצבו את המציאות שלנו מחר. בשל חשיבות זו של בחירותינו, אני מזמין אותנו לבחון מהם ההקשרים, הקריטריונים, האמונות והנחות העבודה שעומדים בבסיסן. בעקבות בחינה זו, נוכל לבחור באופן מודע ומושכל יותר.
מהיכן אנו בוחרים, אהבה או פחד?
מניסיוני, יש בחיינו 2 כוחות מוטיבציוניים עיקריים: אהבה ופחד. בנבחרת הרגשות החיוביים של האהבה, נמצאים: ביטוי עצמי, תשוקה, קלילות, תושייה וגישה של פתיחות ללמידה ולשינוי היוצאת מההנחה שיש בעולם שפע שמספיק לכולם. בני הלוויה של פחד כוללים רגשות שלילים כמו קנאה, שנאה, צרות עין, וגישה של הסתגרות והתנגדות לשינוי, הנובעים מהנחת העבודה שיש משאבים מוגבלים או חסך בעולם. מכיוון שאין מספיק לכולם, יש להיאבק כדי להשיג ולהגן על מה שיש.
השאלה המתבקשת היא, האם אנו מתייחסים אל העולם כמרחב שופע ואינסופי של אפשרויות? קטלוג שעלינו רק להזמין ממנו? או שמא הוא מקום מאיים שיש לשרוד אותו?
כאשר מתאמניי בוחרים בתוצאות אותן הם רוצים להפיק במהלך האימון, הם מתמקדים בדברים שאנו רוצים להשיג, שיתנו לנו אנרגיה, מוטיבציה ודחף משמעותי לפעול להשגתם ולא דברים שהם רוצים להימנע מהם או לצמצמם.
לדוגמא, רבים מאיתנו שמתמודדים עם אתגרי המשקל, יעדיפו להתאמן על כיצד להפוך להיות האדם, האנרגטי והשמח שהם יהיו כתוצאה מהשגת היעד, מאשר לעבוד על להיות פחות שמנים כאשר אל מול עיניהם עולה כל הזמן התמונה של מי שהם מתנגדים לו ה"אני השמן". שגורר עימו שורה ארוכה של אי הצלחות ואכזבות.
אילו "שיחות" יש לכם על עצמכם? ועד כמה הן משפיעות על הבחירה?
האם יש תקרת זכוכית שהנחתם בטעות מעל ראשכם? כשאמרתם לעצמכם משפטים כגון: "אני לא יכול להיות מהנדס בחברת נטפים אז אעבוד במפעל במקום". "אין סיכוי שתאהב אותי בחורה שווה באמת, אז אסתפק בראשונה שתסכים לסבול אותי".
בדרך כלל מרבית "השיחות" הפנימיות שלנו אינן תומכות בגדולתנו, הן שיחות שמקטינות אותנו, מושקעות בהגנה על הקיים צמצום הסיכון ושימור הסטאטוס-קוו. רבות מהן נובעות מתוך אחת התפיסות הבאות: "אני לא מספיק טוב", "אני לא שווה", "אני טיפש", "אף אחד לא אוהב אותי" או ווריאציות אחרות בנושא. המבחן לאפקטיביות "השיחות" שלכם על עצמכם, הוא האם הן תומכות בכם ומקדמות אתכם, ואם לא כדאי להחליפן באחרות.
למעשה, האמונות שלנו על עצמנו קובעות איזה אחוז מהפוטנציאל שלנו ננצל. תלמיד שמאמין שיש לו את היכולות להצליח ילמד הרבה יותר לבחינה, מה שיגביר משמעותית את סיכויי הצלחתו. לעומתו תלמיד שתופס את עצמו כ"תלמיד חלש", יחוש שאין לו סיכוי, לכן הוא ילמד פחות, יוציא ציון נמוך ורק יחזק את האמונה עימה הגיע לבחינה. בשני המקרים האמונה שלנו עשויה להיות נבואה שמגשימה את עצמה.
האם אנו בוחרים מתוך חיבור לחוזקות או לחולשות שלכם?
הטרגדיה האמיתית היא לא שלכל אחד מאיתנו אין מספיק חוזקות, כי אם שאנחנו לא מנצלים את אלה שיש לנו. בנג'מין פרנקלין קרא לחוזקות המבוזבזות האלה "שעוני שמש בצל".
לפי מרקוס בקינגם בכל פעם שתראיין אנשים מצליחים באמת במקצועות שהם בחרו לעצמם תגלה שסוד הצלחתם טמון ביכולתם לגלות את חוזקותיהם ולארגן את חייהם באופן המאפשר את יישום החוזקות האלה.
לצערי, רובינו חונכנו כבר מגיל צעיר להתמקד בצמצום חולשותינו במקום טיפוח חוזקותינו.
לפני מספר חודשים הייתי באספת הורים של ביתי, המורה החלה את הפגישה במספר מילים טובות על יכולותיה החברתיות ותרומתה בשעורים ולאחר מכן הציגה את התחומים דורשי השיפור וכיצד אנו יכולים לסייע לה כהורים להשלים את הפערים. במה התמקדנו בשיחה? בחיזוק החוזקות והפיכתה ליוצאת מן הכלל בתחומים אלו, או תיקון החולשות ושמירתה בטווח הנורמה?
האם אנו בוחרים עם הלב או מחליטים מהראש?
החלטה - נסמכת על השוואת סט של שיקולים רציונאליים של בעד ונגד בין חלופה אחת מול רעותיה. בחירה לעומתה, נסמכת על תחושה ומהווה אקט של אמונה ונקיטת עמדה.
מדוע בחרנו להתחתן עם בן/ בת הזוג שלנו, להביא ילד לעולם, לעבור לגור בקיבוץ מגל? – מתוך סט של יתרונות וחסרונות או מתוך חיבור לתחושותינו, ואמונה חיובית שזה הדבר הנכון עבורנו?
בדרך כל אנשים מקבלים החלטות ברמה אמוציונאלית ומצדיקים אותן רציונאלית- לכן בבחירות החשובות לכם בחיים אני מציע לכם להקשיב ללב ולאינטואיציה שלכם, בחרו במקום שמרגיש לכם נכון ובבית, לפי ההנחיה של המצפן הפנימי וערכיכם.
תנאי מקדים לבחירות מסוג זה הוא שאנו נכיר את עצמנו, ולשם כך עלינו להתבונן בפנימה ולא החוצה, יש לנו את כל התשובות לעיתים עלינו רק לשאול את השאלות הנכונות.
האם הבחירה שלנו מהווה מימוש של חלום או רדיפה אחר פנטזיה?
לפי הפסיכולוג קרלו שטרנגר: "חלומות הם עיבוד דמיוני של משאלותינו האמיתיות ובכוחם להדריכנו... פנטזיות הן דרך לנחם את עצמנו באמצעות האמונה שמשאלות המשותפות לכולנו, כמו תהילה וממון תתגשמנה." שטרנגר טוען שכאשר ניפטר מהפנטזיות נגשים את חלומותינו האמיתיים.
רובינו מטפחים בלבנו את הפנטזיה הכמוסה שלפיה איננו חיים את החיים שהיינו יכולים לחיות ושמאחורי החזות שאימצנו לעצמנו מסתתר עצמי שונה לגמרי. הפנטזיה שיכולנו להיות מישהו אחר בתכלית מונעת מרבים מאיתנו לממש את הפוטנציאל האמיתי שחבוי בנו. אנו מחכים במשך כל ימי חיינו לפרפר שיצא מהגולם המטעה. בעודנו מחכים, ההזדמנויות האמיתיות שהחיים מציעים לנו חולפות לידנו.
לפי סליגמן- אבי הפסיכולוגיה החיובית: בניית אופי חזק והיכולת להשקיע במטרות ארוכות טווח ולנהוג על פי ערכים מבוססים מנבאות במידה רבה את אושרו של אדם. החיפוש אחר סיפוקים מידיים, לעומת זאת, עשוי להותיר אותנו מרוקנים ולא מסופקים.
מכרה שלי אינה מרוצה במקום העבודה הנוכחי שלה ולכן מחפשת עבודה חדשה בתחומים שונים הקרובים לניסיונה בעבר, אך ללא תשוקה אמיתית. היא אמרה לי כשעיניה נוצצות שהייתה רוצה לפתוח בית קפה מיוחד עם תערוכות מתחלפות של צילומים (צילום ממלא מרכיב חשוב ומשמעותי בחייה). עם זאת, היא לא מוכנה אפילו לבחון אפשרות זו, להסתכן ולהעמיד את עצמה למבחן. לעומתה, מתאמן שלי החליט להחליף משרה ניהולית בכירה בהליכה אחר חלומו. הוא עושה זאת בזהירות ובאחריות, הוא עדיין ממשיך לנהל, אך הוא כבר מכין את הקריירה הבאה בלומדו קורס בן שנתיים בעיצוב פנים.
האם אנו פועלים כדי להצליח או על מנת להימנע מכישלון?
לפי מרקוס בקינגם, הפחד מכישלון תמיד חשוד כסיבה לכך שאנשים אינם עוסקים בפעילות כלשהי.
לא כל הכישלונות שווים. מקצתם קל לעכל. בדרך כלל אלה שאנו יכולים לתרץ בלי לפגוע בדימוי העצמי שלנו. כאשר נדמה כי אין קשר בין סיבת הכישלון לבין אישיותנו, אנחנו יכולים לקבלו.
אך יש כישלונות שתקועים כמו עצם בגרוננו. תחושת הכישלון המתמשכת והמזיקה ביותר באה בעקבות המקרים שבהם אנו בוחרים באחת מהחוזקות שלנו, תובעים חזקה על משהו, משליכים את כל יהבנו על כך ובכל זאת נכשלים... במקרים כאלה אנחנו עלולים להרגיש מעט מיואשים.
להזכירכם, אדיסון הצליח לייצר את נורת החשמל רק בניסיון ה- 1000. נמר מצליח לצוד בממוצע באחת מתוך 20 גיחות צייד. תארו לעצמכם שהיה מתייאש לאחר שש גיחות ומנחם עצמו מתוך הצדקה עצמית שאין סיכוי? תארו לעצמכם איש מכירות, ומי מאיתנו אינו איש מכירות בתחום זה או אחר בחייו, שהיה נעצר אחרי הלאו הראשון שהוא מקבל.
השאלה הנשאלת היא מהו כישלון? ומה היחסים שלנו עימו?
זה שאנחנו לא מצליחים – וכאן הבחירה שלנו לקרוא לכך "נכשלים" – זה ממש לא אומר שאנו כישלון. כנראה שאנחנו חייבים להיכשל בדרך להצלחה. כשזו אפילו הוגדרה על ידי וינסטון צ'רצ'יל כיכולת לנוע מכישלון לכישלון מבלי לאבד התלהבות.
מה שחשוב הוא ההקשר והמשמעות שאתה נותן לכישלון. במידה ותבחר לשחק משחקים קטנים, זהירים שהם בדיוק במתאם ליכולות הנוכחיות שלך, ייתכן שתכשל פחות, אך פחות תלמד, תצמח ותתפתח ותקטין את הסיכוי שלך להצליח בטווח הארוך יותר.
מה זו הצלחה?
ההגדרה האהובה עלי להצלחה היא של ג'רי פוראס, המגדירה כחיים ועבודה שמביעים עימם סיפוק אישי ומערכות יחסים בנות קיימא, המחוללת שינוי בעל משמעות בעולם שבו הם חיים.
מדוע שאר האנשים מוכנים לסבול איזושהי הגדרה אחרת?
לפי פוראס, אנשים שרודפים אחרי תקווה פנטסטית אך קלושה להשיג פרסום, עושר ועוצמה- למען עצמם – עשויים להשיג את כל אלה, אך אז הם יהיו אנשים אומללים ומעוררי רחמים. לא שיש בזה משהו לא בסדר, כפי שג'רי סיינפלד היה אומר, אך נראה לנו שההגדרה הרווחת של הצלחה היא מרשם שעלול להרעיל את חייכם ועבודתכם. זה תאור שגורם לכם לחוש יותר כישלון מאשר הצלחה, אם זו אמת המידה שעל פיה נמדדת כל המשמעות בחייכם.
אני מקווה ששפכתי מעט אור על ההקשרים מתוכם אנו בוחרים, שיאפשר לנו לבחור ממקום מודע יותר ופחות אוטומטי. כאשר ננצל במלואו את החופש שלנו לבחור, ונתחבר באופן אותנטי לעצמנו, לחוזקותינו וחלומותינו, נוכל לפעול באופן יוצא דופן ולהשיג את הדברים שבאמת חשובים לנו בחיים.