חפש מאמרים:
שלום אורח
08.12.2019
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

מגערה לערגה, מתוהו לבריאה, מגלות לגאולה

תחילה ברא אלוהים את האור כדי לקטוע את רצף החושך ולהשליט את מחזוריות היום והלילה (בראשית א:ג-ה). לאחר מכן עשה את הרקיע כדי לחצות את האוקיינוס הבראשיתי באמצעו, בלב ליבו ולהפריד בין מים עליונים למים תחתונים (פס' ו-ח). בסופו של שלב זה פקד על המים התחתונים להיקוות אל מקום אחד כדי שתיווצר חציצה בין ים ליבשה (פס' ט). משטור האוקיינוס הבראשיתי בפרק הראשון של ספר בראשית נעשה לכאורה בקלות וללא כל מכשול.

בעוד שבספר בראשית אין כל רמז להתנגדות המים המצייתים לכאורה מייד למאמר הבורא, מתפצלים לשמים ולארץ ומתכנסים אל תוך גבולות ללא כל שמץ של מחאה, כבסיפור אגדה, גרסאות רבות בספרים אחרים בתנ"ך מאזכרות מרד מצד ים התהום הקדמוני, המכונה גם רהב ותנין. ההתקוממות העזה דוכאה במהירות ובעוז:

עוּרִי, עוּרִי, לִבְשִׁי עֹז, זְרוֹעַ ה', עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת [המפלחת] רַהַב, מְחוֹלֶלֶת [מבתרת] תַּנִּין! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה (...)! (יְשַׁעְיָהוּ נא:ט-י)

תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. מִן גַּעֲרָתְךָ, יְנוּסוּן, מִן קוֹל רַעַמְךָ, יֵחָפֵזוּן. יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת, אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. גְּבוּל שַׂמְתָּ, בַּל יַעֲבֹרוּן, בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. הַמְּשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים, בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. (תְּהִלִּים קד:ו-י)

יבוש ים סוף באמצעו חוזר על מעשה הבריאה - יבוש לב התוהו-תהום. מה שקרה בפעם הראשונה חוזר על עצמו באינסוף גרסאות בהמשך:

וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרַב וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. (תְּהִלִּים קו:ט)

כלומר:

אלוהים גער בים סוף שחרב והוליך את בני ישראל בתהומות הים החרבים כאילו הוליכם במדבר.

(...) הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר (...). (יְשַׁעְיָהוּ נ:ב)

גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב (...). (נַחוּם א:ד)

מים סוערים ומבעבעים אלה מסמלים את כוחות השטן שיש להביא לחורבנם. השימוש בפועל גער בפיו של הנביא זכריה מאשש קביעה זו:

(...) יִגְעַר ה' בְּךָ, הַשָּׂטָן (...).  (זְכַרְיָה ג:ב)

גָּעַר בשיכול אותיות נותן רָגַע, כלומר הכניע, דיכא, מוטט. רָגַע במובנו זה, הראשוני, האלים, הינו שונה במשמעותו מזו המוכרת לנו כיום ומשמש נרדף ל-רָקַע, דרס, דרך (שמואל ב, כב:מג; ישעיהו סג:ג; תהילים צא:יג):

עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ. בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְובֻנָתוֹ  מָחַץ רָהַב.  (אִיּוֹב כו:יא-יב)

כלומר:

עמודי השמים יתרופפו, מפוחדים מגערתו. בכוחו הכריע את הים, בתבונתו מחץ את רהב.

אך ל-רגע במובן רקע-בקע-דיכא יש משמעות שנייה, מנוגדת – הרגיע. בדרכי נועם, הפעם. מובן זה ממחיז את השלב השני בהכנעת המים. לאחר שבותרו, נחצו והוכו – נרגעו ושקטו:

כֹּה אָמַר ה' נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה, רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. (יִרְמְיָהוּ לא:לד)

כלומר:

כה אמר ה' שנתן את השמש לאור היום, שכיוון את הירח והכוכבים לאור הלילה, שהשקיט את הים אשר גליו השתוקקו אליו, ה' צבאות שמו.

האמביוולנטיות של הפועל רגע מקבילה לזו של הפועל המה. גם לזה האחרון שני מובנים מנוגדים ומשלימים. המה פירושו השתולל, שאג, מרד אך גם רטט, גנח מגעגועים, כיסופים וערגה:

הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ, נְאֻם ה', אִם מִפָּנַי לֹא תָּחִילוּ, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם, חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ, וַיִּ­תְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ, וְהָמוּ גַּלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ. (יִרְמְיָהוּ ה:כב)

כלומר:

הממני לא תיראו, נאום ה', האם מפניי לא תרעדו, אני אשר שמתי חול כגבול לים, כחוק קבע אשר אין לעבור עליו. וגלי הים התגעשו אך נשארו חסרי אונים, גם השתוללו אך לא יכלו לעבור אותו.

המים הומים בתחילה, כלומר נוהמים, רועשים, מסרבים לציית לפקודת האל ומורדים. אך לאחר שטעמו מידו החזקה של הבורא, נרגעו, שקטו ואף המו. המו במובנו השני של הפועל – נאנחו, רטטו, נכספו לקרבתו של האל:

כֹּה אָמַר ה' נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה, רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. (יִרְמְיָהוּ לא:לד)

המה במובנו השני הינו נרדף ל-ערג, פועל המציין כיסופי נפש ורחשי לב. כפילות משמעותם של הפעלים רגע ו-המה משקפת את התמורה שחלה ביחסו של הים אל הבורא. ההתנגדות האלימה הפכה להשתוקקות ולערגה למגעו. הים המרדן שעלה על גדותיו מרוב גאווה ורהב משמיע עתה קול געייה לביטוי געגועיו לאל. מ-גאה ל-געה. המים שאולצו להיפרד לשני חצאים ולאחר מכן לסגת ולהיקוות בין חופים הפכו לפלגים שוקטים הנוהים אחרי אלוהים, לא רק כנועים כי אם גם משוכנעים, מתחננים למגעו (געה-נגע), הולכים בדרך שהתווה להם מתוך מודעות גמורה שרק ממנו תבוא ישועתם. כוחות הכאוס השטניים מוותרים מרצון על יצריהם הפראים ומעלים על המזבח את טבעם הפרוע כדי להפוך לבריאה.

גער, רגע, ערג - אנגרמות המסמנות כתמרורים את תוואי דרכו של ים התוהו הסוער והסרבן שמגעו עם הבורא הביא אותו מעוינות בלתי מתפשרת לאהבה וערגה אליו ואל ערכיו. סימני דרך אלה מצביעים על המעבר המבורך מעימות לשלום, ממליצים על יישומו בכל מצבי המתח העלולים לקרות ומזהירים בפני רגרסיה המובילה למהומות, פרעות ותוהו. לאותות אלה לא שמעו הגולים המתייסרים בארץ נכר כבצינוק טחוב והסופגים חרפות דוקרות כחרב. רגשותיו של מחבר מזמור מב הנמק בגלות והכמה לשוב לירושלים ולחזות בכבוד ה' המתגלה בבית המקדש מזוהים עם חוויותיו של הים הקדמוני:

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ, אֱלֹהִים! (תְּהִלִּים מב:ב)

מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי, נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי? (שם ו)

הניסיון הקשה שינה לחלוטין את המשורר. כמו המים שעברו תמורה יסודית, ממרי להכרה בגדולת הבורא, כך גם הגולה שממעמקי תהומות כלאו וממעמקי נפשו קורא בלהט לאלוהיו אחרי שהתחרט בכנות על קשיות עורפו. לגולים בעלי תשובה אלה מיועדות נבואות הנחמה. כמו הים, שמאויב הפך לידיד ונחפז להגיע למקום הפגישה שקבע לו האל, כך גם בני ישראל, בפרק לא בספר ירמיהו. עדיין פזורים וזרויים בכל ארצות גלותם, אך מטוהרים ומזוככים לאחר שהתמרקו ביסורים, שום דבר לא מונע מהם עוד מלהעפיל למרומי ציון, לחזור לארצם, אֶל מָקוֹם אֶחָד, שבה יזכו לבסוף לחזות בפני אלוהיהם:

(...) הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ, אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל! (...) וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ (...). (...) מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ. (יִרְמְיָהוּ לא:ו-ט)

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה, וַיְהִי כֵן. (בְּרֵאשִׁית א:ט)

ההשוואה בין בני ישראל שיעזבו את הגלות כדי להתקבץ בציון ובין המים שלפני הבריאה שנבדלו ממצב התוהו ובוהו המקולל כדי להתקבץ במקום אחד ולהפוך למי ברכה מופיעה כבר בפסוק הראשון בפרק לא בספר ירמיהו:

כֹּה אָמַר ה': מָצָא חֵן [בְּעֵינַי] בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב, [אֵלֵךְ] הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ, יִשְׂרָאֵל.

(יִרְמְיָהוּ לא:א)

כלומר:

כה אמר ה': עם זה, ישראל, פליטי החרב מצא חן בעיניי במדבר; אלך, אם כן, להרגיעו, להביאו אל המנוחה והנחלה.

ניצולי ישראל יגיעו לנמל מבטחים כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד: ו-י). הִרְגִּיעַ (ר.ג.ע, הפעיל) מהדהד את הפועל הנרדף לו, רָגַע (ר.ג.ע, פעל):

כֹּה אָמַר ה'  (...)  רֹגַע הַיָּם (...). (יִרְמְיָהוּ לא:לד)

כלומר:

כה אמר ה' (...) שהרגיע את הים.

השימוש בפעלים התאומים הִרְגִּיעַ-רָגַע מחבר בין היציאה מהגלות שעליה מכריז ירמיהו לבין הרגעת מי התוהו. עם ישראל היוצא ממדבר הגלות שבו התנקה מחטאיו ואשמתו כדי לחזור מזוכך לארץ המובטחת מגלם הוא עצמו, בגופו ובנפשו, את הכאוס שהפך לבריאה. הנידונים שהפכו לגאולים ילכו בכביש סלול שיובילם ממחשכי תהומות להר ציון המזהיר. הנתיב החדש נסלל על הדרך עתיקת היומין שנפרצה בעמקי התוהו ובוהו כדי לחברו לעולם הבריאה. נחזור אם כן לפסוקים שצוטטו בתחילת המאמר כי מה שהיה בראשית הימים יקרה שנית באחריתם:

עוּרִי, עוּרִי, לִבְשִׁי עֹז, זְרוֹעַ ה', עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין! הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה, הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים! (יְשַׁעְיָהוּ נא:ט-י)

כלומר:

עורי, עורי, לבשי עוז, זרוע ה', עורי כבימי קדם, כבתקופות רחוקות! הלא את היא שפילחת את רהב, שביתרת את תנין! הלא את היא שייבשת את הים, את מי התהום הרבים, שהפכת את מעמקי הים לדרך כדי שיעברו בה גאולים!

לספרה של הכותבת: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=63643#.UnKJqHAyL8c

לבלוג של הכותבת: לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה

http://liebermanorna.wordpress.com/

הספר יצא גם בהוצאה דיגיטלית,  שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי,

גרסה דיגיטלית זמינה גם באתר עברית של סטימצקי.

מוזמנים לטעום טעימה ולקרוא את הפרק הראשון באתר סימניה:

http://simania.co.il/e/4527/0

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה

 

עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון  Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.

כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.

ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב  לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י,  היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.

הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.

חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.

 ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה  ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.

מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב,  בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.

מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון   Tsayon (צייה) לציון  Tsiyon ,  עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).

עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד: 

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)

ד"ר אורנה ליברמן

המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות

קישור לספר:

 http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת ד"ר אורנה ליברמן

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבריאות גיל הזהב29/04/16979 צפיות
בסדנה לחיים נכונים ובריאים נראה את הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות. כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבלשנות30/03/165685 צפיות
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןאומנות - כללי19/02/161900 צפיות
רחוב לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, שינה במאה ה-18 את שמו ונקרא רחוב האישה מחוסרת הראש. וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש, מרימה כוסית יין, עם הסיסמא: "הכול טוב". כיתוב זה מקורו בפתגם סקסיסטי ידוע מאוד בצרפת במאה ה-17: אישה בלי ראש, הכול טוב בה. אך גלגוליה של שנאת הנשים מפתיעים מאוד...

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות27/01/16703 צפיות
המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות12/01/16695 צפיות
המאמר בוחן את תהליך זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. המים הקדמוניים, הבוצניים, הסרבניים, מזוהים עם האלילים הזרים, רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת. אלה, שזקפו ראש כנגד האל הבורא, הותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול. כור ההיתוך מאחד אך גם מנתק את הסיגים.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות20/11/151917 צפיות
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/151604 צפיות
ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן על חייה ומותה של אמה, שסבלה מדו-קוטביות, זכה להצלחה אדירה בצרפת. מדוע?

מאמרים נוספים בנושא לימודי דתות

מאת: בתיה כץלימודי דתות04/11/19191 צפיות
הנוצרים מאמינים במעמד הר-סיני שהתרחש לעיני העם היהודי. הנוצרים (וגם המוסלמים) מאמינים בתורה שמסר האלוקים לעמו הנבחר, לעם ישראל, באמצעות משה רבינו, אותם ציווה לשמור את השבת ולהניח תפילין. ועם כל זאת, הנוצרים מאמינים שהאלוקים שינה את דעתו והחליט לשנות את התורה ולהעביר את התורה החדשה דרך אדם בשם ישו, מושיעם המעונה ומחולל הניסים כביכול, ולתת להם (הנוצרים שקבלו את דבר ישו) תורה חדשה (מה שמכונה אצל הנוצרים "הברית החדשה": התורה החדשה של האלוקים).

מאת: בתיה כץלימודי דתות03/11/19132 צפיות
אבולוציה, פירושה "ברירת מקרים מוצלחים". דהיינו - אם באחד הדורות נולד יצור עם "דפקט" מוצלח, כמו חיבור נוסף מפצעון-עיני למח, או תאונה המאפשרת למח לראות בצבעים וכדו', אם הטעות עזרה לשפר את המין באופן כזה שהוא יוכל להעמיד יותר צאצאים מחבריו, הוא ישרוד בעוד אחיו יכחדו. האבולוציה מציעה את ההגיון המעוות, כאילו התרחשו להן מיליוני תאונות מוצלחות מאצה לאדם, אותן הברירה הטבעית העדיפה במלחמת הקיום...

מאת: גדעון צורלימודי דתות23/11/142561 צפיות
סופרי המקרא, כאשר כתבו על האיברים המוצנעים בגוף האדם, השתמשו בדרך כלל בשלוש מילים - ערווה, חלציים ועורלה. מעבר למילים אלו קיימות במקרא מתי מעט של מילים הדנות באברי הרבייה הגבריים. מילים אלו כרוכות בעיקרן בציוויים -

מאת: ד"ר אורנה ליברמןלימודי דתות30/12/129095 צפיות
המילה מַיִם את זכרון פילוגם בצורת ריבויה הזוגי -יִם שבא מ-יָם, אותו אוקינוס קדמוני ברגע פיצולו בו נפתח פתח תקווה טובה ונבנה שביל מעבר במערבולות המים הרעים. מִיָּם (מֵהַיָּם), שמקורו בים, בהיפוך תנועות, נותן מַיִם. ריבוי זוגי זה המנציח את היטהרות הבריאה ואופייה הכפול מאפיין גם את אברי הגוף הזוגיים - עֵינַיִם, אָזְנַיִם, יָדַיִם, רַגְלַיִם, שָׁדַיִם, קְרָבַיִם - החתומים, גם הם, בסימן ההיכר הקוסמוגני. הריבוי הזוגי של אברי הגוף המסמל את המים העליונים והתחתונים שבהתפצלותם לשמים וארץ יצרו מרחב מחייה במעמקי ים המוות מהווה תזכורת מתמדת הקוראת לדובר השפה לחקות את מעשה הבריאה ולסכור סכר לגאות יצריו.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןלימודי דתות30/12/129178 צפיות
שני השלבים במפגש שמשון עם האריה, שלב הכנעתו בכוח ושלב הפיכתו לישות מיטיבה, משחזרים בזעיר אנפין את מסלול הליכתו של ים התוהו שאחרי שבותר בידו ורוחו של האל, חזר בו ממריו, הכיר בגדולת מעשה הבריאה ותרם לה מטובו תוך שהוא נפלג לפלגים ומובל ביובלים כדי להרוות את כל היקום כולו (ראו מאמר קודם – מגערה לערגה). הַמֵּצִיק, אחד מכינויו של שטן - המזיק, הרודף, הצורר, הפך לְמַּצִּיק - היוצק, המשקה, המרווה. מהבולע (הנוגש) יצא משקה כשם שמהאוכל (הנוגס) יצא מאכל.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןלימודי דתות30/12/129257 צפיות
שני עמודי התווך של מקדש דגון הפלשתי עליהם עמד המבנה כולו לא היו אלא סמל להשקפת עולם מעוותת המאדירה כוחנות ומעלימה כל חמלה ולכן קרסו. שני העמודים שהתנוססו בקדמת מקדש שלמה, בכניסה, יכין ובועז, מייצגים, לעומת זאת, את סיפור הבריאה בבראשית שעניינו מעבר מאלימות ומאכזריות לחסד ולאהבה. על הבנת מסר זה ויישומו עומד העולם.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןלימודי דתות30/12/128605 צפיות
כל מילה ומילה במקרא מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. מהן הסיבות לכפילות מפתיעה זו?

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica