חפש מאמרים:
שלום אורח
20.09.2019
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

מה מתוק מדבש ומה עז מארי

התוהו ובוהו שלפני הבריאה מדומה במקרא לים סוער וגועש, ואף לשוכניו חדי השיניים, התנינים הגדולים. כדימויים אחרים לכוחות ההרס השטניים משמשים מאורות אריה טורף במעבה יער על יושביהן האימתניים (נחום ב:יג) כמו גם קיני נחשים ופתנים בנקיקים ובמחילות על דריהם המסוכנים (ישעיהו יא:ח). התוהו ובוהו מגולם על ידי חייה יצרית ופרועה שהבורא ביתק את גופהּ, בתרו ורוצצו:

עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ, תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין. (תהילים צא:יג)

הבוטח באלוהים ידרוך על שחל ופתן, ירמוס כפיר ותנין, כמו הבורא בעת ההיא, אֵם כל הזמנים, כאשר מחץ את מפלצת התוהו (ישעיהו נא:ט-י). ומיהי זו אם לא שטן מרובה הפנים, שמאז חטאם של אדם וחוה, מגיח ומופיע כל פעם בלבוש אחר, לעיתים נחש (=פתן ותנין), לעיתים אריה (=שחל וכפיר). נגיסת שיני יושבי גן העדן בפרי האסור העכירה את הבריאה. אדם וחוה המרו את דבר אלוהים. עסיסו המתוק של הפרי הפך למר, סמל למי הבריאה הצלולים והטובים שאבדו מאיכותם תוך שהם שבים ונבללים במי מרה הרעים. כל מרד בצו הבורא פוגם בהם יותר ויותר ומדרדר את הבריאה לעבר התוהו. המים הולכים ומזדהמים, יערות פרא משתלטים על מקומות יישוב.   עיפוש המים וקוצי היער מולידים שנית תנינים, נחשים ואריות שמטרתם היא להשחית, לאבד, להחריב ולהרוס. ציות לצווי אלוהים מוביל, לפי תפיסת המקרא, לביות הפרא, לחיי קבע שלווים, לשלום ולשגשוג, לבחירה בחיים, בעוד שסגידה לאל נחש בגלגוליו השונים פירושה חיי נדודים קשים, גירוש ועקירה, הקמת שושלת מרצחים, מלחמות אכזריות, השתוללות איתני הטבע, שריפות, רעידות אדמה ואולי אף חזרה לתוהו ובוהו הראשוני.

על דרכו של שמשון נקרה, ולא במקרה, אחד מנציגי הרוע, כפיר אריות ששאג לקראתו. כמו הבורא שביתר את ים התוהו לשניים, בידו (שַׁדַּי = שדי לו בידו), כך גם גיבורנו, ברדתו לכרמי תמנתה, מבתק את האריה רב האון ויכול לו, בכוחו וברוחו בלבד שמואצלים עליו מלמעלה:

וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה' וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ. (שופטים יד:ו).

האריה ששוסע כאילו היה גדי מסמל את כוחות התוהו שהועלו כקורבן על מזבח הבריאה. תפיסה זו מוצאת ביטוי נוסף בשני הכינויים הניתנים לגג המזבח בבית המקדש שרואה הנביא יחזקאל בחזונו: הַרְאֵל ואֲרִאֵיל. המזבח היה בנוי בתבנית של שלושה ריבועים, זה על גב זה, שכל אחד רחב מזה שעל גבו. הריבוע העליון הוא גג המזבח שעליו מקריבים קורבנות. לריבוע זה ניתנו שני שמות - הַרְאֵל ואֲרִאֵיל:

וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת וּמֵהָאֲרִאֵיל וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע. (יְחֶזְקֵאל מג:טו)

כלומר:

ההראל-אראיל (הריבוע השלישי) גובהו ארבע אמות. מעל לקובייה עליונה זו, התנשאו ארבע קרנות בארבע קרנות המזבח, דהיינו ארבע קוביות בכל פינה.

הכינוי הראשון, הַרְאֵל - ההר של האל, מתייחס אל הר המוריה שבו העלה אברהם לעולה את האיל שנגלה לו בין הקוצים ובכך חנך באופן סמלי את בית המקדש העתיד להיבנות במקום זה:

וְהִנֵּה אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו. (בראשית כב:יג)

המילה סְבַךְ, מעבה ענפי עצים ושיחים קוצניים, אחוזים זה בזה ומפותלים באנרכיה, דומה למילה סֹבֶךְ, מאורת אריות בעבי היער:

עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ וּמַשְׁחִית גּוֹיִם נָסַע, יָצָא מִמְּקֹמוֹ, לַשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַּׁמָּה, עָרַיִךְ תִּצֶּינֶה מֵאֵין יוֹשֵׁב. (ירמיהו ד: ז)

הכינוי השני, אֲרִאֵיל - הארי נהיה אֵיל (=אַיִל), מפתח ומחזק את הקשר בין הארי לאיל.  במפגש שמשון עם האריה קיימים שני שלבים. ירידתו הראשונה של הגיבור לכרמי תמנתה (שופטים יד:ה) הייתה שלב הכרעת הכפיר בכוח. אך מקץ ימים, שב שנית שמשון לכרמי תמנתה (שם שם:ח), ואז, בשלב שני זה של המפגש, נגלית לו נבלת האריה כמקום התנחלות לדבורים שייצרו בה דבש:

וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבַשׁ. (שופטים יד:ח)

שובו של שמשון אל זירת האירוע  חונך את השלב השני בשינוי שחל באריה אשר הופך את גופו, לא רק את עורו, לכוורת זבת דבש. ממפלה להתעלות. האריה מעלה על המזבח את מהותו הראשונית, האלימה, כדי להפוך לבריאה נדיבה ולהתאחד עם בוראהּ. אֲרִאֵיל פירושו הוא איפוא לא רק ארי שהפך לאַיִל כי אם  גם ארי של האֵל!

שני השלבים במפגש שמשון עם האריה, שלב הכנעתו בכוח ושלב הפיכתו לישות מיטיבה, משחזרים בזעיר אנפין את מסלול הליכתו של ים התוהו שאחרי שבותר בידו ורוחו של האל, חזר בו ממריו, הכיר בגדולת מעשה הבריאה ותרם לה מטובו תוך שהוא נפלג לפלגים ומובל ביובלים כדי להרוות את כל היקום כולו (ראו מאמר קודם – מגערה לערגה). הַמֵּצִיק, אחד מכינויו של שטן - המזיק, הרודף, הצורר, הפך לְמַּצִּיק - היוצק, המשקה, המרווה. מהבולע (הנוגש) יצא משקה כשם שמהאוכל (הנוגס) יצא מאכל.

הסצנה שבה הורג שמשון את האריה בידו משחזרת את זבח אותו ענק מימי שלפי מיתוס קדום, המשותף לרוב תרבויות העמים, עמד ביסוד בריאתו של הקוסמוס. מגופתה הטבוחה של המפלצת נבנו כל חלקי היקום ואפשרו לאדם למצוא בו מאכל ומשקה. אך אין מדובר בהעתקה כי אם בעיבוד. המקרא משתמש במיתוסים קיימים כדי להעביר מסר חדש. סיפורו של שמשון, הגיבור המקראי, מדגיש את חשיבות השלב השני בעלילות הבריאה שבו משתנה הישות העוינת, כפיר אריות, מן הקצה אל הקצה: כְּפִיר, אריה צעיר וחזק, מ-כ.פ.ר, שורש שמובנו הוא ניקה את הטומאה, מחה ומחק כתמי טומאה ואשמה (וממנו, כמובן, כיפור). הארי הפך לאיל, הכפיר הפך לפר וזאת כדי לכפר על פשעיו ולהפוך מרצונו למעיין דבש מזין, לאם מיניקה:

מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק. (שופטים יד:יד)

כלומר:

מהאוכל [מהטורף] יצא מאכל ומהעז [ומהפראי] יצא מתוק [מאכל עדנים, עונג].

מנבלת האריה (התוהו המומת) בקע מעיין דבש (הבריאה הנולדת) שהלך, התגבר ושפע: מעז למתוק, ממים עזים (נחמיה ט:יא) למתוקים (שמות טו:כה), מכוחות השנאה של אויב עז (תהילים יח:יח), של עם לועז (תהילים קיד:א-ב), של עם עז (במדבר יג:כח) אל פלגי נחלים ונהרות של חמאה ודבש (איוב כ:יז), אל ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג:ח), אל מתק הבריאה ותנובתה (שופטים ט:יא).

מעזות, זעם וזוועה למתק, תום ועדנה:

עז, בשיכול אותיות, זע, וממנו זְוָעָה או זַעֲוָה. אימת התוהו ובוהו, זעמו וזעפו גורמים רעדה, חרדה ופלצות.

מתוק, כ (=ק) + תום, בבחינת תום. מתק הבריאה - שדותיה הפוריים ונכונותה להשביע ולענג את יושביה - מזוהה עם טהרה, תומתה וטובה.

חיית פרא מאיימת שבקשה לזעזע, להכשיל ולהשחית עברה תמורה מפתיעה, התבייתה ונתנה מקלט ומחסה לדבורי דבש כדי להזין ולשעשע בני אדם. שעת חסד זו שבה מכבה הרוע את אש הרצח הבוערת בעצמותיו ומתרוקן מחמת הארס המתסיסה אותו, משנה את טבעו ורותם עצמו לטוב, שעה זו שבה תוהו ובריאה מתאחדים, ערכה לא יסולא בפז. השם אֲרִאֵיל שבו נקרא גג המזבח מנציח את הקרבתה העצמית של חיית הטרף, התהום הבולענית ההופכת לאמא אדמה. כל בעלי החיים המיועדים לעלות על המזבח משמשים למעשה כתחליפים למפלצת הרשע השטנית, מרובת הפנים, הלובשת דמות כפיר (לביא, אריה, שחל) או נחש (צפעוני, פתן, תנין).

זהו גם תפקידו של השה (גדי) אותו מצווים בני ישראל לשחוט לפני צאתם ממצרים, בֵּין הָעַרְבַּיִם (שמות יב:ו), בין סוף היום והתחלת הלילה, באותו רגע של עִרְבּוּב כָּפוּל המאחד אור וחשכה והמסמל לפיכך את איחוד התוהו והבריאה. אות הדם על מזוזות הדלת והמשקוף (שם שם:ז), חותם המבדיל בין בתי העברים לבתי המצרים ומגן עליהם מפני כניסת המשחית, מסמל את מי הדם שנגרו מגוף חיית הקדומים שנטבחה, ביתוק שהביא לבידולה של הבריאה ולהיפרדותה מהתוהו. בני ישראל עומדים באופן דומה להיוולד מחדש ולהתבדל מטומאת מצרים. מזוזות פתחי בית המקדש שראה יחזקאל בחזונו נקראות אֵילִים (יחזקאל מ:מט), כינוי המדגיש את זהות האיל, השה והגדי, חיות טהורות שנולדו כולן מקרבי חיית התוהו הטמאה. מחנה ישראל עומד עתה באופן ברור בצד הבריאה כשהוא נחפז להימלט מקרבי התנין, סמלה של מצרים, ממעיו של עם לועז, בניגוד מוחלט לאדם וחוה שפתחו דלתותיהם לנחש והטמיעו את ארסו בגופם ובנפשם.

במילות פסוקו הראשון של מזמור קיד נערכת הקבלה מרומזת בין יציאת ישראל מבית עבדים לבין היחלצות הבריאה מבור שבייה, מחור הנחש, ממאורת האריה:

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּיִת יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז [עז], הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ [לעם שאותו קידש], יִשְׂרָאֵל - מַמְשְׁלוֹתָיו  [עם שעליו משל]. (תהילים קיד:א-ב)

וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק. (שופטים יד:יד)

קורבן הגדי, השה והאיל משמש למחיקת אכזריותם וזרותם של כפיר, ארי ושחל. השינוי שחל באופי החיה מסמל את השינוי הפנימי שעובר על המקריב, הנאבק ביצריו הרעים ויכול להם. האש המכלה את הקורבן על המזבח מסמלת את כמיהת המקריב אל האל. ממרד ומרי לערגה, כמיהה ואהבה. הנפת הזרוע על הקורבן מחקה מאידך את ביתוק נחש הקדומים ומאפשרת הזדהות לא רק עם הקורבן אלא גם עם הבורא. הכמה לבורא שואף להיות כמוהו.

האריה שהפך לאיל מבשר את עידן הגאולה שבו יתאחד מחנה הטורפים עם מחנה הנטרפים ולא יהיו עוד קורבנות לא בקרב אלה ולא בקרב אלה (ישעיהו יא:ו-ז, סה:כה). הרמוניה מלאה תשרור בין כל הנבראים כולם. בני האדם יחזרו לימי גן העדן וייזונו רק מפרי האדמה. האנושות לא רק שלא תהיה עוד מושחתת אלא אף תגיע לרמה מוסרית גבוהה ביותר עד שלא תזדקק לשחיטות פר, איל וגדי. אך ייגמל תינוק מחלב אימו וכבר ידע להבחין בין רע לטוב.

מה יהיה מקומו של הנחש בתקופת אחרית הימים האידילית? איי ההתנגדות האליליים יהיו קלים להכנעה. לא יהיה עוד צורך בהפעלת כוח. די יהיה בהנפת יד של ילד קטן על פתחי קיניו של הנחש כדי להופכו לחיית מחמד:

וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. (ישעיהו יא:ח)

ואף הרבה יותר מכך. חמת המציק (ארס הנחש) תהפוך לחמאה סמיכה, לעסיס מתוק, לדבש משובח. כמו ששמו של האריה מאזכר את הפיכתו של זה למקור ברכה – אריה קרוב ל-ארה (ליקט ענבים, מור, דבש) ול-אור, כך גם כינויי הנחשים הנמצאים בפסוקנו, פתן וצפעוני, רומזים לתהליך דומה – המילה פתן בשיכול אותיות נותנת נֹפֶת, המילה צפעוני מכילה צוף. ומהי נופת הצופים, הדבש הנוטף מהחלות,   אם לא סמל לקיום מאמרות אלוהים חיים, אלה שהבטיחו פלגי מים, שמן ודבש לצדיקים שומרי תורתו ואלה שהטעימו את בריאת העולם, שהעמידו יחדו שמים וארץ, ככתוב:

אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו. (ישעיהו מח:יג)

יִרְאַת ה' טְהוֹרָה, עוֹמֶדֶת לָעַד, מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּו. הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. (תהילים יט:י-יא)

לספרה של הכותבת: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=63643#.UnKJqHAyL8c

לבלוג של הכותבת: לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה

http://liebermanorna.wordpress.com/

הספר יצא גם בהוצאה דיגיטלית,  שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי,  וגם באתר עברית של סטימצקי.

מוזמנים לקרוא את הפרק הראשון באתר סימניה:

http://simania.co.il/e/4527/0

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה

 

עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון  Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.

כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.

ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב  לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י,  היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.

הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.

חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.

 ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה  ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.

מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב,  בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.

מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון   Tsayon (צייה) לציון  Tsiyon ,  עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).

עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד: 

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)

ד"ר אורנה ליברמן

המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות

קישור לספר:

 http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת ד"ר אורנה ליברמן

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבריאות גיל הזהב29/04/16946 צפיות
בסדנה לחיים נכונים ובריאים נראה את הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות. כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבלשנות30/03/165503 צפיות
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןאומנות - כללי19/02/161880 צפיות
רחוב לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, שינה במאה ה-18 את שמו ונקרא רחוב האישה מחוסרת הראש. וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש, מרימה כוסית יין, עם הסיסמא: "הכול טוב". כיתוב זה מקורו בפתגם סקסיסטי ידוע מאוד בצרפת במאה ה-17: אישה בלי ראש, הכול טוב בה. אך גלגוליה של שנאת הנשים מפתיעים מאוד...

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות27/01/16678 צפיות
המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות12/01/16670 צפיות
המאמר בוחן את תהליך זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. המים הקדמוניים, הבוצניים, הסרבניים, מזוהים עם האלילים הזרים, רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת. אלה, שזקפו ראש כנגד האל הבורא, הותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול. כור ההיתוך מאחד אך גם מנתק את הסיגים.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות20/11/151892 צפיות
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/151577 צפיות
ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן על חייה ומותה של אמה, שסבלה מדו-קוטביות, זכה להצלחה אדירה בצרפת. מדוע?

מאמרים נוספים בנושא לימודי דתות

מאת: גדעון צורלימודי דתות23/11/142535 צפיות
סופרי המקרא, כאשר כתבו על האיברים המוצנעים בגוף האדם, השתמשו בדרך כלל בשלוש מילים - ערווה, חלציים ועורלה. מעבר למילים אלו קיימות במקרא מתי מעט של מילים הדנות באברי הרבייה הגבריים. מילים אלו כרוכות בעיקרן בציוויים -

מאת: ד"ר אורנה ליברמןלימודי דתות30/12/129069 צפיות
המילה מַיִם את זכרון פילוגם בצורת ריבויה הזוגי -יִם שבא מ-יָם, אותו אוקינוס קדמוני ברגע פיצולו בו נפתח פתח תקווה טובה ונבנה שביל מעבר במערבולות המים הרעים. מִיָּם (מֵהַיָּם), שמקורו בים, בהיפוך תנועות, נותן מַיִם. ריבוי זוגי זה המנציח את היטהרות הבריאה ואופייה הכפול מאפיין גם את אברי הגוף הזוגיים - עֵינַיִם, אָזְנַיִם, יָדַיִם, רַגְלַיִם, שָׁדַיִם, קְרָבַיִם - החתומים, גם הם, בסימן ההיכר הקוסמוגני. הריבוי הזוגי של אברי הגוף המסמל את המים העליונים והתחתונים שבהתפצלותם לשמים וארץ יצרו מרחב מחייה במעמקי ים המוות מהווה תזכורת מתמדת הקוראת לדובר השפה לחקות את מעשה הבריאה ולסכור סכר לגאות יצריו.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןלימודי דתות30/12/129228 צפיות
שני עמודי התווך של מקדש דגון הפלשתי עליהם עמד המבנה כולו לא היו אלא סמל להשקפת עולם מעוותת המאדירה כוחנות ומעלימה כל חמלה ולכן קרסו. שני העמודים שהתנוססו בקדמת מקדש שלמה, בכניסה, יכין ובועז, מייצגים, לעומת זאת, את סיפור הבריאה בבראשית שעניינו מעבר מאלימות ומאכזריות לחסד ולאהבה. על הבנת מסר זה ויישומו עומד העולם.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןלימודי דתות30/12/128797 צפיות
בעוד שבספר בראשית אין כל רמז להתנגדות המים המצייתים לכאורה מייד למאמר הבורא, מתפצלים לשמים ולארץ ומתכנסים אל תוך גבולות ללא כל שמץ של מחאה, כבסיפור אגדה, גרסאות רבות בספרים אחרים בתנ"ך מאזכרות מרד מצד ים התהום הקדמוני, המכונה גם רהב ותנין. מהן קורות אותה התקוממות?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןלימודי דתות30/12/128582 צפיות
כל מילה ומילה במקרא מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. מהן הסיבות לכפילות מפתיעה זו?

מאת: דורון מוסנזוןלימודי דתות25/02/118842 צפיות
במאמר זה מתוארת השוואה בין חייהם של מוחמד ובודהה, מייסדי שתיים מהדתות המשפיעות ביותר בעולם. דרך ניתוח ההבדל והדמיון בחייהם של שני הנביאים, מוצגות מסקנות על ההבדל והשוני בין שתי הדתות באופן כללי.

מאת: דורון מוסנזוןלימודי דתות25/02/118494 צפיות
נאו-פגאניזם היא תופעה חדשה וגדלה במהירות של דתות חדשות, ובה ישנן דתות המבקשות להחיות דתות עבר מיוון, מצרים, וסקנדינביה. אציג סקירה של דתות אלו.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica