חפש מאמרים:
שלום אורח
14.12.2019
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

מהעקוב כנחש לישר כאל

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות20/04/2013689 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק

מיתוס בריאה של תושביה הקדומים של יוון, הפלסגים, שיש בו, ככל הנראה, גם יסודות פיניקיים וכנענים, מספר על אלת כל הדברים, אם כל חי,  אאורינומה, שנולדה מהכאוס. הדבר הראשון שעשתה היה להבדיל בין שמים לים. לאחר מכן פתחה במחול חינני ומהיר על פני על הגלים.  הריקוד הלך והתחזק. האלה תפסה את הרוח שנוצרה, חיככה אותה בידיה ויצרה ממנה נחש, אופיון. הנחש הביט באלה הרוקדת, נמלא תאווה וכרך עצמו סביב גופה בשבעה פיתולים. כך הופרתה האלה מהנחש. בלובשה צורת יונה, הטילה ביצה על המים. להוראתה, כרך עצמו הנחש בשבעה פיתולים סביב הביצה עד שנבקעה לשניים. אז הגיחו ממנה כל רכיבי היקום, השמש, הירח, הכוכבים, האדמה על מלואה, הריה, נהרותיה, עציה ותושביה. האלה עולה לאולימפוס המושלג, בלווית אופיון, קובעת בו מושבה ומתבוננת ממעל בנעשה בעולם. התפארויותיו של אופיון המכריז על עצמו כבורא העולם היחיד ממאיסות אותו על אאורינומה. זו מרוצצת את ראשו במכת עקב, עוקרת את שיניו בבעיטת רגל ושולחת אותו אל מתחת לאדמה, אל ממלכת החושך. שלטונם של אאורינומה ואופיון בא אל קיצו כאשר קרונוס וריאה, הטיטנים, משליכים אותם אל הים. קרונוס יודח לאחר מכן, בתורו, על ידי בנו זאוס.

המילה אופיון, נחש ביוונית, דומה לשמו של נחש הכאוס המצרי, אפופיס, שכל לילה ולילה היה מנסה להטביע את ספינתו של אל השמש רע כדי למנוע ממנו לעלות עם בוקר למרומי השמים, להשלים את סיבובו ולהאיר את הארץ. בהיותו אל השמש והשמש עצמה, עשה רע יום יום את מסלול השמש ממזרח למערב. את חלקו הנסתר של מסע זה, מהשקיעה ועד הזריחה, עשה אל השמש מתחת לאדמה, חשוף להתקפותיו של אפופיס, נחש השאול. כוונתו של אפופיס הייתה להשליט חושך על העולם, להחריבו ולהחזירו אל התוהו.

בספרות המזמורית מצויות תפילות טובעים בהן נאבקים אנשים בשונאים המכתרים אותם מכל עבר והמתוארים כנחשולי מים עזים (יונה ב; שמואל ב, כב; תהילים יח, סט, פח, קטז). דימוי זרמי המים המתערבלים סביב גוף הטובע, טבעות החנק המתהדקות, אופפות אותו מכל עבר,  מעלה את זכרו של אפופיס, נחש הענק המבעית, המאיים לבלוע את השמש ולשבש את סדרי הבריאה:

כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת, נַחֲלֵי בְלִיַּעַל  יְבַעֲתֻנִי. חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי, קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת. (שמואל ב, כב:ה-ו, שימו לב לקרבה הלשונית והרעיונית בין נחלי בליעל ל-נחשי בליעל)

אלת המים המלוחים במיתוס הבבלי, תְּיָאמָת,  מפלצת קמאית דמויית נחש, שבשמה נהוג לראות את מקור המילה תהום, מגלמת אף היא את כוחות התוהו ובוהו המתנגדים לבריאה. כדי לנקום את נקמת מות בעלה, אַפְּסוּ, אל המים המתוקים, שנרצח בידי אחד מילדיהם, החליטה תיאמת לצאת למלחמה נגד הדור החדש. לא לפני שילדה יצורים שונים ומשונים, דרקון בעל שבעה ראשים, שניביו חדים וארס זורם בגופו, נחש מקורנן, אריה מבעית, כלב פרא ועוד כהנה וכהנה, כדי שיסייעו לה במאבקה נגד האלים הצעירים. למרות שנוצחה על ידי נציגם, האל בֶּל-מַרְדוּךְ, לא סר איומהּ. מיתוס דומה מצוי בתרבות הכנענית. מאבקים ארוכים ורבי אירועים בין זבל ים, אל הימים והנהרות הכנעני, וחבורת שרי צבאו לבין בעל הדד, אל הסערה, הגשם והפריון, ואחותו ענת, מסופרים בכתבים שנחשפו בעיר אוגרית. בין עוזריו של שליט המים, נזכרים בלוחות אוגרית, תנין, לוויתן, פתן, בריח ו-עקלתון. יצורים דומים, שנגדם נלחם ה', אנו מוצאים בתהילים, באיוב ובספרי הנביאים. למשל:

אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן, תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם, לְצִיִּים. (תהילים עד:יג-יד)

פסוק זה מתייחס גם לנס הבריאה שבה נגזר ים התוהו לשניים וגם לנס קריעת ים סוף, גרסה חדשה של הדגם הראשוני. ריצוץ ראשי נחשי המים בראשית חזר על עצמו בקריעת הים. אירוע זה מנציח את  גם את תבוסת פרעה וצבאו, שנבלעו בתהומות הים, רע מתמזג ברע,  וגם את  תחיית הטוב, בני ישראל, שחצו את הים, באמצעו, בין שני גזריו, כמו הרקיע שחצה את מי בראשית, בין עליונים לתחתונים, מבדיל בין שמים לארץ. נס ביקוע המים בראשית יחזור על עצמו שוב, בעתיד, בעוצמה לא  פחותה:

בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן. וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם. (ישעיהו כז:א)

גלי הים הסוערים ונחשיו המתפתלים מגלמים אותה ישות עצמה. מפלצות הים מתמזגות ומתאחדות עם בית גידולן. ים, תנינים, לוויתן, נחש בריח, נחש עקלתון הינם אויבי הבריאה שעניינה פתיחת הסגור, יישור המפותל והתרת הסבך.

תורת ה' על חוקיה וצוויה מסמלת במקרא את הערכים שבשמם נברא העולם, טוב, שלום, אמת, צדק, אמון, חסד ורחמים. האידיאולוגיות האליליות, מסמלות במקרא רוע, אכזריות, בגידה, עימותים ועיוותים.אין המקרא מבדיל בין מרדוך לתנין, בין בעל לים, בין רע לאפופיס. כל האלילים כולם - היינו הך, אותה גברת בשינוי אדרת. מלכי כנען, מצרים ובבל סוגדים לאלים המופיעים בדמות תנינים ונחשים. האלהת טורפים, רומסים, נושכים, בולעים וחונקים נותנת תוקף להתנהגות אנושית דומה. מלך בני עמון נקרא נחש (שמואל א, יא:א), על שם האל שלו הוא סוגד, בו הוא מאמין ואיתו הוא מזדהה (על הזיקה בינו לבין נחש גן העדן, גלגול של נחש העקלתון, ראו מאמר קודם: משמעותו המיסטית של הריבוי הזוגי במקרא). פרעה, כַּתַּנִּים בַּיַּמִּים, מדליח את מי הנהרות בצעדיו, בהגיחו ממקום רבצו (יחזקאל לב:ב). נבוכדנאצר, מלך בבל, אכל, המם, בלע כַּתַּנִּין (ירמיהו נא:לד). מוטיב המים הדלוחים והבולעניים (בלע-טבע) חוזר ומודגש בתפילות הטובעים, למשל:

הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה, אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם. אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר [תסגור] עָלַי בְּאֵר פִּיהָ. (תהילים סט:טו-טז)

האויבים הרבים, הצרים על קורבנם, מעלילים עליו שקרים, תובעים ממנו להחזיר מה שלא גזל, שונאים אותו שנאת חינם, רודפים, מחרפים, בזים, מאכילים אותו ארס, משקים אותו חומץ (מזמור סט). אלימות, פריצות, יהירות, אכזריות, רשע, שפיכת דם, דיכוי חלשים, שוחד, הונאה, עוולה, דרכי עורמה והטיית משפט מאפיינים אכן את האידיאולוגיה האלילית המוקעת מכל וכול במקרא. תֹהוּ הינו חורבן, הרס וריק שאליהם מובילה השתוללות יצריהם של עובדי האלילים. דרך זו וסופה מתאחדים ומתמזגים באותה מילה, תֹהוּ, שפירושה שקר, דבר הבל, שיממון ושממה:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ. אַתֶּם עֲשִׂיתֶם [אומנם] אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת [עזיבת ה' ועבודת הבעלים והעשתרות] אַךְ [מעתה והלאה] אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם. וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה [ואל תפנו עוד אל אלילי התוהו וְהָאַיִן שאין בהם שום תועלת ולא יביאו שום הצלה כי אין הם אלא תוהו וריק]. (שמואל א, יב:כ-כא)

נביאי ישראל דורשים מעמם להפנות עורף לסגידה לאלילים, שכולם כאחד, מימיים ויבשתיים, מהווים גלגולים של נחש הכאוס, שצץ ומגיח, מטריד ומציק, עומד בפתח, מדיח, מסית ומפתה, דוחף לאי ציות, לאי כיבוד החוק, לפריקת כל עול, למרי, מרד וקרי. גם ישעיהו, כשמואל, מעודד את בני ישראל להודות על חטא, לבקש מחילה ולתקן דרכיהם. רשימת ההאשמות שמגולל הנביא כשלב מקדים במעין משפט הכולל תוכחה, וידוי והבטחת גאולה הינה חמורה ביותר (פרק נט).  עוונות העם שמו מחיצה מבדילה בינו לבין ה'. בני ישראל בוטחים בתוהו, הולכים בדרכים עקשות, מעוקמות, דם בידיהם, עוונות באצבעותיהם, שקר בשפתותיהם, עוולה בלשונם. הנביא משווה את הנאשמים לנחשים ההוגים מזימות עורמה, לעכבישים הטווים מלכודות רצח. המעשים שנולדו ממחשבות הפשע כמוהם כביצי צפעוני. האוכל מהן – ימות. ואם ידרכו על ביצה, אפעה יגיח ממנה (שימו לב לקרבת המילה אפעה ל-אפיון, הנחש היווני ול-אפופיס, הנחש המצרי):

אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק וְאֵין נִשְׁפַּט בֶּאֱמוּנָה. בָּטוֹחַ עַל תֹּהוּ וְדַבֶּר שָׁוְא, הָרוֹ עָמָל [הגו רעה] וְהוֹלֵיד אָוֶן [בצעו פשע]. בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי בִּקֵּעוּ, וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ יֶאֱרֹגוּ. הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת וְהַזּוּרֶה תִּבָּקַע אֶפְעֶה [והשובר ביצה, יצא ממנה אפעה]. (...). דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם. נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם [הלכו בדרכים עקלקלות], כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ, לֹא יָדַע שָׁלוֹם. (ישעיהו נט:ד-ח).

ביקוע ביצת הנחש מזכיר על דרך ההיפוך את בקיעת הים הקדמוני שעניינה התמרת הרע לטוב. ויהי טוב. ממים מטביעים וזידונים למים טובים ומפרים. מנחשי עקלתון המקיפים טרפם כדי לבולעו לפלגי אלוהים, המשקים גני עצי פרי. העברי הוא הָעוֹבֵר, הַחוֹצֶה, מתחום הנחש המפותל לתחום האל הישר. מעבר אחד לעבר שני. מהעכור, מהטמא (עכן, עכשוב – כינויי נחשים) לצח, לתם. העברי הוא האיש אשר נאבק בפיתולי ליבו ומיישרם.  מזימות הרשע של מאמיני התוהו, שלא בצעו את המעבר, שלא חוללו את המהפך, עומדות בניגוד מוחלט לתוכנית נוטת-החסד שלאורה שורטט היקום:

כִּי כֹה אָמַר ה', בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם, הוּא הָאֱלֹהִים, יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ, הוּא כוֹנְנָהּ. לֹא תֹּהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד. לֹא בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי, בִּמְקוֹם אֶרֶץ חֹשֶׁךְ, לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב, תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי. אֲנִי ה' דֹּבֵר צֶדֶק, מַגִּיד מֵישָׁרִים. (ישעיהו מה:יח-יט).

ערכי עולם האלילות מזוהים במקרא עם השאול, עם התהום, עם דרכי תוהו עקלקלות ואכזריות. עקלתון, עקוב, עקש, עכביש. בעברו האחד של המתרס - נחשי התוהו, המסתתרים במעמקי החושך, שלהם סוגדים עובדי האלילים, אורבים כמוהם לטרפם. על בית ישראל, שחיקה את אלה, יבוא חורבן, ירושלים תיהרס:

אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב [יארוב לו כדי לרמותו] וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. (ירמיהו ט:ג)

עָקֹב [עקום, עיקש, ערמומי] הַלֵּב מִכֹּל (...). (שם יז:ט)

(...) עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר ה': עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם. (שם ט:יא-יב, שְׁרִרוּת, שפירושה עָקְבָה, עקשות, ערמה, פיתולים, היא מילה ניגודית ל- יֹשֶׁר)

בעברו השני של המתרס - אלוהים בורא האור, סמל ליושר ולצדק, שנטה את הארץ כדי להושיב בה בני אדם זקופים, גלויים ומאירי פנים, כמוהו. פֹּעֲלֵי אָוֶן וטוֹמְנֵי מוֹקְשִׁים (תהילים סד:ג,ו) ייכשלו, שֹׁקְדֵי אָוֶן המטים בַתֹּהוּ צַדִּיק (המעוותים בטיעוני שווא את דין החף, ישעיהו כט:כא) ייכרתו, צדיקים ויִשְׁרֵי לֵב ישמחו (תהילים סד:יא).

כנגד העקוב, מסממניו של התוהו ובוהו, ניטה הקו, ממאפייני הבריאה:

אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ, הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה. מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדַע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו. (איוב לח:ד-ה)

האל הבורא מופיע כאדריכל-בנאי שכלי מדידה בידו. קו המידה שנועד למדוד את קו הרקיע - מחיצת קרח קרושה, זכה כספיר, שהבדילה בין מים של מעלה למים של מטה - התמזג והתאחד עם קו הרקיע הוא עצמו. זרמי המים המפותלים כנחשים, העכורים מטיט, ים התוהו הסואן והמתערבל, הוכרע, נבקע לשניים והושקט. מאמצעו של קו הרקיע, יצא סילון מים ונישא מעלה כדי ליצור את השמים. מאותה נקודה, ציר העולם, ירד למטה סילון שני, תאום, כדי ליצור את הארץ. על עמוד כפול זה, בעל שני חלקים, המחבר באמצעו בין עליונים לתחתונים, קם ועומד היקום. סילון נחש המים המעוקל נמתח, התיישר, חוזק והתיצב, בכוחה ובעוצמתה של זרוע האל:

אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו. (ישעיהו מח:יג)

כִּי אֶקַּח מוֹעֵד, אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט. נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ, אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ, סֶּלָה.  (תהילים עח: ג-ד)

את סמלם של שני סילוני מים אלה שפרצו ובקעו מאותו ציר לעבר עולם הבריאה אנו מוצאים ביכין ובועז, עמודי הנחושת בפתחו של מקדש שלמה, נחשים שהמירו אופיים, פיתולים שהתיישרו, תנינים שהפכו למטות. בקדמת שני עמודי הנחושת, מצידו של יכין, נמצא אגן מים, גם הוא מנחושת, הנקרא יָם, סמל לים הבראשיתי המתפרץ שהפך לים מתוחם ושקט:

וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק, עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ [הקוטר], עָגֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ [העומק] וקוה (וְקָו) שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב. (מלכים א, ז:כג)

הקו הסובב את כיור הנחושת סביב סביב מסמל את הגבול שנקבע בין ים ליבשה, ביום השלישי לבריאה, כאשר נקוו המים אל מקום אחד (בראשית א:ט-י). קו המידה שנטה הבורא על מקווי המים כדי לקבוע את תוואי גבולותיהם התמזג והתאחד עם הגבולות הם עצמם. קו מידה זה, שנמתח בחסד על היקום, כדי לחלצו משעבודו של התוהו, ישוב ויימתח על ירושלים, שתיחלץ ממהרסיה ותקום מחורבנה:

לָכֵן כֹּה אָמַר ה': שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלַ ִם בְּרַחֲמִים, בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ, נְאֻם ה' צְבָאוֹת. וקוה (וְקָו) יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלָ ִם. (זכריה א:טז).

החוזרים מגלות בבל, כמו, לפניהם, חוזרי גלות מצרים, ילכו באותו דרך קדומה, באותו נתיב שפונה, נכבש ונסלל בגוף נחשי העקלתון. הגלות חופפת לשממת התוהו ובוהו - מדבר ים או מדבר צייה, הארץ המובטחת מקבילה ליקום שקם ונברא, המסילה שבה יצעדו השבים, מגלמת את הפתח שנבקע, נשבר ונגזר בלב מעמקי התהום כדי להוליכו לבריאה:

קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה'. יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ. וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. (ישעיהו מ:ג-ד)

לא רק מכשולים פיזיים יוחלקו, גם פיתולי הלב ייושרו, כי נתיב הגאולה ייחצב גם בו. נחזור לדימוי הלב הערום, כמו כרוך בגופו של נחש עקלתון:

עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא [ואין מרפא לחוליו]. (ירמיהו יז:ט)

הֶעָקֹב כנחש, שנדמה היה כחסר תקנה, יהפוך לְיָשָׁר כאל. תיקונם של בני יעקב, העברים, בני ישראל, לפי קו המידה שקבע להם אלוהיהם, ישפיע טובה גם על אומות העולם אשר תלכנה באותה דרך ישרה, כנחלי מים מיטהרים המבקשים לדעת מה מקורם:

בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַ ִם "כִּסֵּא ה'" וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם, לְשֵׁם ה', לִירוּשָׁלָ ִם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע.  (ירמיהו ג:יז)

מוזמנים אל הבלוג שלי

לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה

https://liebermanorna.wordpress.com/

הוצאתי גם ספר

אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, סלע ספרים, 2013

http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=63643#.ViOM1oehecw

זמין גם בגרסה אלקטרונית באתר מנדלי ובאתר עברית של סטימצקי.

מוזמנים לקרוא ממנו את הפרק הראשון באתר סימניה:

http://simania.co.il/e/4527/0

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה

 

עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון  Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.

כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.

ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב  לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י,  היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.

הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.

חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.

 ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה  ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.

מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב,  בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.

מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון   Tsayon (צייה) לציון  Tsiyon ,  עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).

עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד: 

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)

ד"ר אורנה ליברמן

המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות

קישור לספר:

 http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת ד"ר אורנה ליברמן

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבריאות גיל הזהב29/04/16982 צפיות
בסדנה לחיים נכונים ובריאים נראה את הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות. כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבלשנות30/03/165692 צפיות
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןאומנות - כללי19/02/161905 צפיות
רחוב לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, שינה במאה ה-18 את שמו ונקרא רחוב האישה מחוסרת הראש. וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש, מרימה כוסית יין, עם הסיסמא: "הכול טוב". כיתוב זה מקורו בפתגם סקסיסטי ידוע מאוד בצרפת במאה ה-17: אישה בלי ראש, הכול טוב בה. אך גלגוליה של שנאת הנשים מפתיעים מאוד...

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות27/01/16709 צפיות
המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות12/01/16697 צפיות
המאמר בוחן את תהליך זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. המים הקדמוניים, הבוצניים, הסרבניים, מזוהים עם האלילים הזרים, רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת. אלה, שזקפו ראש כנגד האל הבורא, הותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול. כור ההיתוך מאחד אך גם מנתק את הסיגים.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות20/11/151922 צפיות
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/151608 צפיות
ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן על חייה ומותה של אמה, שסבלה מדו-קוטביות, זכה להצלחה אדירה בצרפת. מדוע?

מאמרים נוספים בנושא יהדות

מאת: בתיה כץיהדות01/12/192428 צפיות
האם יש פסוקים בתורה שבכתב המדברים על תורה שבעל פה?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1968 צפיות
טענות של דתות אחרות. ומאין לנו שהיה זה באמת אלוקים שנתן את התורה לישראל?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1967 צפיות
בתורת ישראל. בכל דת תמיד היתה שגורה האמונה במנהיג אחד שרק אליו התגלה האל וכל מי ששכל בראשו יבין מיד שקל לשקר ולהמציא תורה באופן כזה. לעומת זאת, בתורת ישראל אנו רואים התגלות לאומית לעם שלם, מעמד הר סיני.

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1968 צפיות
מאין לנו שיש תכלית לחיים שלנו ולא באנו הנה רק כדי ליהנות.

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1973 צפיות
לאלוקים אין בורא. משום שאלוקים הוא היוצר את התהליך של "בורא ונברא"/"נולד ומוליד", הוא עצמו אינו שייך לתהליך אותו יצר. עצם זה שאלוקים יצר את כח המשיכה לא אומר שאלוקים עצמו כפוף אליו. האם יש הסבר "מדעי" יותר מדוע לאלוקים אין אלוקים?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1967 צפיות
אם לא ניתן לדמיין את האלוקים אז איך ניתן להאמין בו? מהו בעצם אלוקים אם כך?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1967 צפיות
המדע כידוע לכל, משרת אותנו בטכנולוגיה, מציאת תרופות למחלות, וביחוד נוחות. זאת הסיבה שרוב האנשים החליטו לבחור ולדבוק במדע ובממסד המדעי, כי הם ראו בו את המייצג הבלעדי של הידע והקידמה המשרתים אותנו בחיינו.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica