חפש מאמרים:
שלום אורח
15.12.2019
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

מַעְבְּרוֹת הירדן: מֵעֶבְרָה לִבְרִיאָה, מִבְּרִיאָה לְעֶבְרָה

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות05/09/2014694 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק

יעקב, בברחו מפני לבן, מגלות לגאולה, מחרן לישראל, חוצה את נהר הפרת:

וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר [הפרת] וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד. (בראשית לא:כא)

במרחק כמה ימי מסע מחרן, שכנה העיר תפסח, לחופו של הפרת, על דרך אסטרטגית חשובה, שלידה נהגו השיירות לחצות את הנהר.

בדומה לתפסח, מעבר על הפרת, שבו הודות למים הרדודים ניתן לצלוח ברגל את הנהר מצד אל צד, כך גם מעברות הירדן, המקומות שבהם גובה המים נמוך ואיפשר לעבור את הנהר מחוף אל חוף. דרך אחד המעברים האלה חצה יעקב את הירדן עם בני משפחתו, שם נאבק עם איש ושם שונה שמו מיעקב לישראל:

וַיָּקָם יעקב בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו, וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו, וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק.וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל, וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ.(...). וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, (...)ֹ.(בראשית לב:כג-כד, לב)

יעקב, שהשתחרר משעבוד לבן ומאימת עשיו, חצה שני מעברי מים רדודים, על הפרת ביציאתו מחרן ועל הירדן בכניסתו לארץ. בני ישראל, שישתחררו מעבדות מצרים, יחצו בתורם שני מכשולי מים שייבקעו דרך נס, ים סוף ביציאתם והירדן בכניסתם. המקרא כדרכו מביא סיפורי בבואה, גרסות דומות ושונות לאותו מוטיב מרכזי של מים פה ומים שם, מי הבריאה הראשוניים שנבקעו למים עליונים ומים תחתונים, שמים וארץ, כשמנהרה סלולה מקשרת ביניהם, מעמידה את היקום על כנו, קובעת לו גבולות, מחלצת אותו מכלא של סערת תופת (ראו המאמר: תקוות חוט השני).

מעברות הירדן קשורות לרדיפה שבסופה הצלה וישועה גם בסיפור שני המרגלים אשר שולח יהושוע ליריחו כדי לבדוק את הלך הרוחות בעיר. באכסנייתה של רחב, שבה נטו ללון, מתגלית זהותם. מלך יריחו פוקד על רחב להסגיר לידיו את שני הזרים. אך רחב מטעה את שליחי המלך ומספרת להם שהמרגלים כבר יצאו מהעיר, לפני סגירת שעריה לעת ערב (בערי המזרח היה נהוג לנעול את השערים אחרי שקיעת השמש, ולא לאפשר לא כניסה ולא יציאה אחרי מועד זה). המרגלים חבים את הצלתם לתכסיס זה של רחב. שליחי המלך רודפים אחריהם לכיוון הירדן בעוד שזו תשלח אותם לכיוון ההפוך, להתחבא בהרים:

וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וַתִּצְפְּנוֹ, וַתֹּאמֶר: כֵּן, בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים, וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה.וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁך וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ [כאשר הגיע זמן סגירת שער העיר, עם רדת החשיכה, האנשים יצאו],לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים, רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם, כִּי תַשִּׂיגוּם. וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה, וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ, הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג. וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן, עַל הַמַּעְבְּרוֹת, וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי, כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם [אחרי שיצאו הרודפים, סגרו את שער העיר].(...). וַיֵּלְכוּ [האנשים] וַיָּבֹאוּ הָהָרָה, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים, עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים. וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָלהַדֶּרֶךְ, וְלֹא מָצָאוּ. וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר, וַיַּעַבְרוּ [את הירדן] וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וַיְסַפְּרוּ לו אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם.וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ: כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ, וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ.(יהושוע ב:ד-ח, כב-כד)

מעברות הירדן נזכרות שוב בסיפור הצלת בני ישראל משעבוד מואב, תחת פיקודו של אהוד בן גרא. לאחר שזה הרג לבדו את עגלון, מלך מואב, בארמונו, הוא נמלט ממואב חזרה לישראל ומזעיק את לוחמיו. יחד הם תופסים את מעברות הירדן וחוסמים את דרכו של חיל המצב המואבי,מונעים ממנו להימלט ממערב למזרח, לארץ מוצאו. המואבים בישראל מנועים לא רק ממנוסה אלא גם מאפשרות לקבל סיוע ותגבור, ממואב, מעבר לירדן. אחרי שתופסים ישראל את המעברות, זוהי אם כן שעת הכושר להתקיף ולהכות בחיל המצב המואבי הנמצא במערב הירדן ולהכניעו:

וַיְהִי בְּבוֹאוֹ [של אהוד בן גרא] וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָהָר וְהוּא לִפְנֵיהֶם.וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: רִדְפוּ [עקבו] אַחֲרַי כִּי נָתַן ה' אֶת אֹיְבֵיכֶם, אֶת מוֹאָב, בְּיֶדְכֶם, וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו וַיִּלְכְּדוּ [תפסו] אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְמוֹאָב[המובילות אל מואב, מול מואב] וְלֹא נָתְנוּ אִישׁ לַעֲבֹר. (שופטים ג:כז-כח)

כמו מרגלי יהושוע שירדו מההר (מצפון ליריחו) בדרכם אל מעברות הירדן, כך בני ישראל בפיקודו של אהוד בן גרא יורדים מהר אפרים, גם הם, בדרכם אל מעברות הירדן. על שני המרגלים נאמר: וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר, וַיַּעַבְרוּ [את הירדן] וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (יהושוע ב:כג); על אהוד בן גרא ולוחמיו נאמר: וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָהָר (...), וַיִּלְכְּדוּ אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן (שופטים ג:כז-כח).

ולא רק תנועת הירידה מן ההר, סמלית ככל התנועות והתנוחות המתוארות במקרא, שיש בה מהענקת שפע ותשועה ממעל כלפי מטה, מאחדת את שני האירועים. קשרים נוספים מתגלים ביניהם: סיפור המרגלים משמש כפתיח לכיבוש יריחו; סיפור אהוד בן גרא פותח במכות שהיכה מואב את ישראל אשר השתלט על אזורים ממערב לירדן, מול יריחו ועל העיר עצמה (שופטים ג:יג), מפתח הכניסה לארץ. סוף המבצע הופך את המצב על פיו: אהוד בן גרא נועד לחדש את פעלו של יהושוע בן נון, להשיב עטרה ליושנה, בכיבוש חוזר של יריחו, וגם כאן מסתיים הסיפור בניצחון ישראלי מוחץ:

וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא, כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, כָּל שָׁמֵן וְכָל אִישׁ חָיִל, וְלֹא נִמְלַט אִישׁ. (שופטים ג:כט)

חיילי מואב השבעים, בריאי בשר כמלכם עגלון, שניתן לדמיינם שרועים, מתים, לחוף הנהר, לאחר שנלכדו במלכודת המוות שטמן להם אהוד בן גרא, מזכירים את חילו של פרעה, מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם (שמות יד:כט-לא), לאחר שהוצף מעבר זה ומעבר זה, בחומות גלי הים שהושב לקדמותו.על חיל מואב נאמר: וְלֹא נִמְלַט אִישׁ (שופטים ג:כט); על חיל פרעה נאמר: לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד (שמות יד:כח).

דיפלומטיה גואלת ממלחמת אחים

מעברות הירדן משחקות תפקיד דומה בתבוסתו של פולש מציק אחר – מדיין, והפעם גובר עליו ישראל בפיקודו של גדעון בן יואש. לאחר שהמדיינים המבוהלים הותקפו בפתאומיות בלילה, ממערב, מצפון ומדרום, יצא מחנה מדיין כולו במנוסת בהלה ענקית כשאנשי ישראל שבאזור, מהשבטים מנשה, אשר ונפתלי, יוצאים אחריו למרדף. בינתיים הורה גדעון לבני אפרים לרדת מההרים לירדן (כמו מרגלי יריחו וכמו לוחמי אהוד בן גרא) ולתפוס את מעברותיו כדי למנוע מהמדיינים להימלט אל עבר הירדן מזרחה, אל המקום שממנו באו. אנשי אפרים אכן עשו זאת ובמהלך פעילותם המבצעית אף לכדו את שני שרי מדיין – עורב וזאב – והרגום:

וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר: רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן [חסמו בפניהם את המעברים על המים עד בית ברה וגם את מעברות הירדן], וַיִּצָּעֵק [הוזעקו ונאספו מייד] כָּל אִישׁ אֶפְרַיִם וַיִּלְכְּדוּ אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן.וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן, אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב, וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב זְאֵב וַיִּרְדְּפוּ אֶל [אחרי] מִדְיָן וְרֹאשׁ עֹרֵב וּזְאֵב הֵבִיאוּ אֶל גִּדְעוֹן מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. (שופטים ז:כד-כה)

בפסוקים אלה טמון מפתח להבנת משמעותם הסמלית של כל עימותי ישראל עם אויביו האליליים, כפי שהם מוצגים במקרא. על בני אפרים לתפוס את המעברים בשטח הביצות והבריכות שיוצרים מפלי המים הנשפכים מהרי אפרים לירדן, באזור בית שאן, עד בֵּית בָּרָה, וכן את מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן. בֵּית בָּרָה הוא בֵּית עֲבָרָה, מלשון מעבר (שמואל ב, יט:יט), גשר המוליך מֵעֲרָבָה (ממדבר, סמל לחורבות תוהו ובוהו) לִבְרִיאָה (לגן פורח, סמל ליקום מיושב, מסודר ומתואם). בֵּית בָּרָה הוא בֵּית הַבְּרִיאָה הַבָּרָה. אך אותו גשר, עֲבָרָה, המוליך מאבל לישועה, עלול להוביל לכיוון ההפוך, משמחה לשואה. תרועות ניצחון וקינות, תהילות ויללות, כרוכות לעתים רבות יחדיו. עֲבָרָה בשינוי תנועות קל הופכת אכן ל-עֶבְרָהופירושה הראשוני של מילה זו הוא גאווה ורהב שימיטו אסון וחורבן על המתנשאים, כפי שמוכיח הפסוק הבא (בימינו נשמר רק מובן המילה כ-כעס אולם וילהלם גזניוס במילונו מביא גם, ובצדק, את מובנה המקראי כ-רהב):

שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב, גֵּא מְאֹד,גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְעֶבְרָתוֹ, לֹא כֵן בַּדָּיו [התפארויותיו הכוזבות אינן אמת, ריקות].לָכֵן יְיֵלִיל מוֹאָב לְמוֹאָב, כֻּלֹּה יְיֵלִיל,לַאֲשִׁישֵׁי קִיר חֲרֶשֶׂת תֶּהְגּוּ, אַךְ נְכָאִים [לכן, משום גאוותו, רק הוא, מואב, ייליל על עצמו, כל כולו, יקונן על יסודות העיר קיר חרשת, יבכה על הריסותיה]. (ישעיהו טז:ו-ז)

בניגוד ליראי ה', הסרים מרע, העוברים בדרך הישר, בוטחים הַמִּתְעַבְּרִים, המתנשאים, בטחון יתר לא מוצדק בחכמתם, בכישוריהם (משלי יד:ג, טז) - שגעון גדלות שלא יוכיח עצמו בעת מבחן, עוברים כל גבול, עולים על גדותיהם, כגאות הים הגאוותן שהעז למרוד באל הבורא. הַמִּתְעַבְּרִים מחקיםבהתנהגותם את הדגם הקדמון של הים המתרהב (ישעיהו נא:ט-י; איוב כו:יא-יג) וסוטים מדרך הצנעה הסלולה, המומלצת במקרא, שבה היה עליהם לעבור בלי לחרוג (ראו המאמר: מגערה (דרך רגיעה) לערגה). החוטאים בעֶבְרָה - בגאווה, ביהירות וברהב (פירושה המקורי של המילה) ייענשו בעֶבְרָה - קצף זעם וחרון (פירושה השני). עברתו של ה' כנגד העמים האליליים, ממשיכי דרכם של תניני הים, נחשיו ורהביו, מופנית נגד ישראל כאשר הוא עושה כמנהגם, אינו בוטח בישועת אלוהיו וממאן ללכת בתורתו:

וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת אֱלֹהִים עֶלְיוֹןוְעֵדוֹתָיו [חוקיו] לֹא שָׁמָרוּ. וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם, נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה. וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם,וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ. שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר, וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל.וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם [בו שכן בקרב בני אדם]. וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ [ארון הברית נפל לידי הפלישתים], וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר. וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר. (תהילים עח:נו-סח)

בֵּית בָּרָה כמעט ונהיה אכן בֵּית עֶבְרָה במהלך מלחמת גדעון במדיין. זו עדיין לא הסתיימה והינה עליו לטפל בבני אפרים הרברבנים אשר רבים אתו בחוזקה על כי לא קרא להם להילחם במדיין בתחילת העימות (שופטים:ח). גדעון חוצה את הירדן מזרחה במרדף אחרי שארית צבא מדיין. בני אפרים מביאים לו את ראשי שרי מדיין, זאב ועורב, ובהזדמנות זו מתלוננים על כי לא שיתפם במלחמה. בקראו לשבטים אחרים להילחם אתו, לא להם, העליונים, החזקים והרבים, בעיני עצמם, פגע גדעון בכבודם. קנאת אחים ישנה ומושרשת היטב, עוד מזמן העדפת יעקב את אפרים על פני מנשה בברכת הבנים המפורסמת, פורצת על פני השטח. לגדעון, בן שבט מנשה, קמים יריבים, בני שבט אפרים, מעמו שלו. אך גדעון מוחל על כבודו, בחכמה ובאיפוק, ומפייס את בני אפרים הגאוותנים, העסוקים ברדיפה אחר תהילה אישית שמביאה אותם לידי זעם, קנאה ושנאה. אפרים חוטאים בעֶבְרָה-רהב ובעֶבְרָה-זעם. אך גדעון משכך את חמתם, מכיר בחשיבותם ואף מעצים את מעשיהם ומעניק להם את תואר המנצחים הראשיים ובלבד שיוכל לשמור על אחדות העם ולהמשיך במרדפו הנועז כדי לחסל את כוחו הצבאי של האויב. בהמשך הפשיטה לוכד גדעון את זבח וצלמונע, מלכי מדיין, ומוציאם להורג, כמו בני אפרים שתפסו ולכדו את עורב וזאב, והקבלה זו בין שני המעשים מדגישה את שיתוף הפעולה בין אפרים לגדעון במלחמה נגד מדיין. גדעון הוא ללא כל ספק אדריכל הניצחון הראשי אך יש לציין שפעולתם של בני אפרים סייעה לו במערכה והוכיחה הן את כוחם והן את נאמנותם לאינטרס הלאומי. מותו של עורב לחוף הירדן, כסמל למפלת מדיין, מוזכר בנשימה אחת עם בקיעת ים סוף ומפלת מצרים, בפסוקו הנודע של ישעיהו:

וְעוֹרֵר [יניף] עָלָיו על אשור ה' צְבָאוֹת שׁוֹט, כְּמַכַּת מִדְיָן בְּצוּר עוֹרֵב, וּמַטֵּהוּ עַל הַיָּם וּנְשָׂאוֹ [והרימו] בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם [ה' יניף על אשור שוט ויכהו, כמו שהיכה את מדיין בצור עורב, וכמו שהיכה במטהו על הים, כך יניף אותו על אשור ויכהו כמו שהיכה את המצרים] (ישעיהו י:כו)

ים סוף הבקוע, כמו מעברות הירדן, מנציחים את גזירתו של הים הראשוני, בבראשית, את חצייתו לשני פלגים, שמים וארץ (ראו: המאמר: אבן בין מים למים, שכם בין כתפיים). הדרך הסלולה המחברת בין מעלה ומטה כמוה כמעבר היבש המחבר בין מזרח למערב. מצביאי ישראל, אהוד וגדעון, שגברו על האויב הזר, סמל לכוחות הטומאה, סביב גבול הירדן, מעברו הזה ומעברו הזה, שעצרו את התפשטותו, מצטיירים כמייצגי האל הבורא שטיהר את ים התוהו ובוהו הטמא. שמותיהם של שרי מדיין, עורב וזאב, שנספו לחוף הירדן, מרמזים לחיות הטרף הכאוטיות והדמוניות שתהפוכנה את היקום לערבה ומדבר אם האלילות תשתלט על תבל (ישעיהו לד:ט-יז). בעבר האחד עובדי האלילים הזובחים לשדים ולתנינים ובעבר השני ישראל הנדרש ללכת אחר האל הבורא. אם יחצו בני ישראל את הגבול וישקעו בפשעי האלילות, אם יהיו הם עצמם זְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף (יחזקאל כב:כז) וזְאֵבֵי עֶרֶב (צפניה ג:ג), ללא חמלה, ללא אחווה, יכום צבאות האויב, זְאֵב עֲרָבוֹת (ירמיהו ה:ו) וזְאֵבֵי עֶרֶב (חבקוק א:ו), טורפים פי כמה (הצירופים זְאֵבֵי עֶרֶב ו-זְאֵב עֲרָבוֹת מדגישים את הקשר בין זאב לעורב). בֵּית בָּרָה, בֵּית הַבְּרִיאָה יהיה בֵּית עֶבְרָה, בֵּית עֲרָבָה. בכרתם את ראשי עורב וזאב, בני אפרים מצטרפים אל מחנה גדעון וגוברים על כוחות השטן, המאיימים גם מחוץ וגם מפנים (בל נשכח שספר שופטים מציג את פלישות האויב לתחום ישראל, חדירת הזוהמה לקרבם, כעונש על הסתאבותם שלהם). בָּרָהפירושו גם בָּרַר, בָּחַר, כמו להדגיש את יכולת הבחירה הניתנת לכל פרט, לכל פלג, לכל עם ותבל כולה לבחור בזוך הבריאה או להיגרר אחר יצריות חשוכה. בֵּית בָּרָה הוא בֵּית הַבּוֹרֵר, זה אשר מבדיל בין הטוב לבין הרע.

תפיסת מעברות הירדן כזכרון שיתוף פעולה בין שבטי ישראל קשורה בימי יפתח, להפך, למלחמת אחים עקובה מדם. יפתח הגלעדי נוחל ניצחון על העמונים שלא רק דיכאו ודרסו את השבטים ממזרח לירדן, אנשי גלעד (ראובן, גד וחצי מנשה), אלא אף חצו את הנהר כדי להילחם בשבטים ממערב לו (יהודה, בנימין ואפרים):

יפתח מעכיר את הישועה

וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ [בני עמון] אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא,שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֶת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד. וַיַּעַבְרוּ בְנֵי עַמּוֹן אֶת הַיַּרְדֵּן לְהִלָּחֵם גַּם בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין וּבְבֵית אֶפְרָיִם, וַתֵּצֶר לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד. וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' לֵאמֹר:חָטָאנוּ לָךְ וְכִי עָזַבְנוּ אֶת אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים. (שופטים י:ח-י)

זקני גלעד מבקשים מיפתח להושיעם מדיכוי בני עמון, אך זה, בטרם יעבור בלית ברירה אל גבולם-תחומם כדי להילחם בהם (שופטים י:לב), שולח שליחים למלכם. יפתח מנסה למנוע שפיכות דמים ולפתור את מצב האיבה הממושך בדרכי שלום, במשא ומתן דיפלומטי עם מלך עמון. זה, כתשובה, דורש שבני ישראל ישיבו לו את השטח בעבר הירדן מהארנון ליבוק שלטענתו גזלו אותו ממנו בדרכם ממצרים. יפתח פותח בנאום היסטורי, ארוך, בהיר וחריף (שופטים יא:יב-כח) שבו נימוקים דתיים, מדיניים ומשפטיים כרוכים יחדיו: דבר ראשון, ישראל כבשו את שטח המריבה מידי האמורי (שֶׁכְּבָשׁוֹ בעיקרו ממואב, במדבר כא:כו, ובחלקו מבעלת בריתה, עמון, יהושוע יג:כה), בלית ברירה, כאשר זה סרב להניח להם לעבור בארצו (שופטים י:יט, הסירוב לתת מעבר הוא, במונחי המקרא, הנחת מכשול בדרך לבריאה-גאולה). דבר שני, ה' אלוהי ישראל הוריש לעמו חבל ארץ זה וכל עם יורש את מה שאלוהיו מוריש לו. דבר שלישי, לישראל זכות קניין על שטח שהיא מחזיקה בו שלוש מאות שנה ללא כל ערעור.

מלך עמון התעלם מיפתח ומעברו של הלוחם אל תחום האויב היה מבורך:

וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה', וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה, וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד, וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן.(...). וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם, וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ.וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים, מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.(שופטים יא:כט, לב-לג)

מלך עמון לא הסיר כאמור את התגרותו, ויפתח הביס את אויבו תבוסה ניצחת והושיע את ישראל. התגרות נוספת ביפתח באה לאחר תום המלחמה, מצד שבט אפרים, והפעם היא מסתיימת במלחמת אחים מרה המעיבה קשות על הניצחון על בני עמון. אפרים, לא רק שלא נרפא מגאוותו ומקנאתו שהתעוררה בזמן גדעון, אלא עוד הוסיף עליה בכפיות טובה, בזעם ובאכזריות. יחסים קשים שוררים בין אפרים ומנשה, שני השבטים יוצאי יוסף. בני אפרים חשים עליונות על בני מנשה וזועמים על עלייתו של יפתח הגלעדי. במקום להודות לו על הצלת העם, הם באים אליו בטענות על שלא שיתף אותם במלחמה ומאיימים על חייו (שם יב:א-ג). בתשובתו של יפתח לבני אפרים קיימים קווי דמיון לתשובתו למלך בני עמון: וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא (שופטים יא:כו), שואל יפתח שאלה רטורית את מלך עמון. רוצה לומר: ישראל יושב בחשבון וסביבותיה, בערעור ובסביבותיה ובכל הערים לחוף הארנון כבר תקופה ארוכה, מדוע, אם כן, לא שחררתם אותן במשך כל אותו זמן? ובדומה לכך, אומר יפתח לאפרים: וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם (שם יב:ב), רוצה לומר: קראתי לכם לעזור לי ולעמי, הגלעדים, במאבקנו נגד עמון ולא באתם לסייע לי. דמיון נוסף נמצא בסוף התשובות: וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ, וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי (שופטים יא:כז), אומר יפתח למלך עמון; וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי, הַיּוֹם הַזֶּה,לְהִלָּחֶם בִּי (שם יב:ג), שואל הוא את בני אפרים. באמצעות העיצוב הלשוני הדומה, רומז הכתוב להידרדרותם המוסרית של השבטים אשר מתנהגים זה אל זה כאויבים. בני אפרים מתייחסים אל יפתח, נציג הגלעדים, כמו שבני עמון נהגו בהם, ועוד מעט יהיה יפתח עצמו אכזרי, כזר, כלפי אפרים.

אפרים עונים ליפתח בחיצי לעג, ביזוי והשפלה. איבת השבטים אינה יודעת שובע. עֶבְרָה (גאווה וזעם) מלבה עֶבְרָה. יפתח שזה עתה נכשל בנדר פאגאני, עובר על איסור הקרבת קרבנות אדם (דברים יח:י) וממית את בתו, נכשל מייד לאחר מכן שנית בניהול הסכסוך עם אפרים, חוטא בחטא הגאווה האלילי (דברים ח:יד) וטובח באחיו, בני עמו. תכסיס תפיסת מעברות הירדן, שיושם עד כה בהצלחה נגד אויב חיצוני מסוכן, מופנה עתה נגד ניצולי שבט משבטי העם, שרידי מלחמת אחים המנסים להימלט, באופן משפיל ואכזרי מאין כמוהו:

וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם [לפני אפרים/המובילות לאפרים]; וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם: אֶעֱבֹרָה, וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד: הַאֶפְרָתִי אַתָּה?וַיֹּאמֶר: לֹא.וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר: סִבֹּלֶת, וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן, וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ, וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן; וַיִּפֹּל, בָּעֵת הַהִיא, מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף. (שופטים יב:ה-ו)

עברת האדם (רהב, רשע ושנאת אחים) תיענש בעברת אלוהים (חרון וחורבן): כִּי בָעֲרָה כָאֵשׁ רִשְׁעָה, שָׁמִיר וָשַׁיִת תֹּאכֵל [הרשע בוער כאש ושורף/טורף שדה קוצים], וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר [מתפשט בסבך עצי היער], וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן [ועמודי עשן גבוהים מתערבלים, מתפתלים ומתנשאים, רמז אירוני לחטא הגאווה].בְּעֶבְרַת ה' צְבָאוֹת נֶעְתַּם אָרֶץ [הארץ נאטמת ומחשיכה מהאש, מהעשן ומהאובך, שימו לב לאנגרמה בערה/עברה], וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ, אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ.וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב, וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ,אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ.מְנַשֶּׁה אֶת אֶפְרַיִם, וְאֶפְרַיִם אֶת מְנַשֶּׁה יַחְדָּו הֵמָּה עַל יְהוּדָה, בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ, וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה. (ישעיהו ט:יז-כ; ראו גם את נבואתו של צפניה הקורא ליום ה' - יוֹם עֶבְרָה, צפניה א:יד-יח)

יפתח הגלעדי העכיר את הישועה שהושיע את ישראל משעבוד העמונים בהעמקת העֶבְרָה, בטבח בת ואחים. נפשו הקרועה, השסועה, של יפתח הגלעדי, מציל ומאבד, מושיע ומחריב, שבה התגוששו הטוב והרע, שבמונחי המקרא הם רוח ה' ויצריות אלילית, משקפת את השפה העברית שבה שני מחנות מילים, הפוכות ודומות, נלחמים זה בזה במאבק אינסופי: אוֹרָה במְאֵרָה, רֵעוּת ברֹעַ, אַהֲבָה באֵיבָה, יְשׁוּעָה בשׁוֹאָה, אוֹר בעִוָּרוֹן, בְּרִיאָה בעֶבְרָה.

האם לא נולדו העברית ומילותיה מקרבי הלא מודע החצוי? האם אין מהות העִבְרִיּוּת בהכנעת העֶבְרָה (מאורת נחשים ארסיים עקובים ומתפתלים, ערבות זאבים אורבים לטרף עם ערב) ובהשלטת הבְּרִיאָה (גן עדן נוטף חלב ודבש שבו זאב יגור עם כבש)? האם לא קיוו נביאי ישראל לעידן שבו פֶּתֶן יתן נֹפֶת, צֶפַע יפיק צוּף וזְאֵב יָזוּב אחווה?

פורסם לראשונה בשבועון "מראה"

http://www.maraah-magazine.com/

ד"ר אורנה ליברמן היא מחברת הספר: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

ניתן לטעום טעימה מהספר באתר סימניה:

http://simania.co.il/e/4527/0

אתם גם מוזמנים לבקר בבלוג:

לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה

http://liebermanorna.wordpress.com/

תגובות תתקבלנה ברצון ותקבלנה תשובות. תודה לכל הקוראים.

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה

 

עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון  Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.

כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.

ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב  לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י,  היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.

הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.

חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.

 ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה  ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.

מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב,  בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.

מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון   Tsayon (צייה) לציון  Tsiyon ,  עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).

עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד: 

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)

ד"ר אורנה ליברמן

המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות

קישור לספר:

 http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת ד"ר אורנה ליברמן

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבריאות גיל הזהב29/04/16983 צפיות
בסדנה לחיים נכונים ובריאים נראה את הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות. כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבלשנות30/03/165692 צפיות
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןאומנות - כללי19/02/161905 צפיות
רחוב לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, שינה במאה ה-18 את שמו ונקרא רחוב האישה מחוסרת הראש. וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש, מרימה כוסית יין, עם הסיסמא: "הכול טוב". כיתוב זה מקורו בפתגם סקסיסטי ידוע מאוד בצרפת במאה ה-17: אישה בלי ראש, הכול טוב בה. אך גלגוליה של שנאת הנשים מפתיעים מאוד...

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות27/01/16709 צפיות
המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות12/01/16697 צפיות
המאמר בוחן את תהליך זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. המים הקדמוניים, הבוצניים, הסרבניים, מזוהים עם האלילים הזרים, רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת. אלה, שזקפו ראש כנגד האל הבורא, הותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול. כור ההיתוך מאחד אך גם מנתק את הסיגים.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות20/11/151922 צפיות
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/151609 צפיות
ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן על חייה ומותה של אמה, שסבלה מדו-קוטביות, זכה להצלחה אדירה בצרפת. מדוע?

מאמרים נוספים בנושא יהדות

מאת: בתיה כץיהדות01/12/192623 צפיות
האם יש פסוקים בתורה שבכתב המדברים על תורה שבעל פה?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1972 צפיות
טענות של דתות אחרות. ומאין לנו שהיה זה באמת אלוקים שנתן את התורה לישראל?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1971 צפיות
בתורת ישראל. בכל דת תמיד היתה שגורה האמונה במנהיג אחד שרק אליו התגלה האל וכל מי ששכל בראשו יבין מיד שקל לשקר ולהמציא תורה באופן כזה. לעומת זאת, בתורת ישראל אנו רואים התגלות לאומית לעם שלם, מעמד הר סיני.

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1972 צפיות
מאין לנו שיש תכלית לחיים שלנו ולא באנו הנה רק כדי ליהנות.

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1977 צפיות
לאלוקים אין בורא. משום שאלוקים הוא היוצר את התהליך של "בורא ונברא"/"נולד ומוליד", הוא עצמו אינו שייך לתהליך אותו יצר. עצם זה שאלוקים יצר את כח המשיכה לא אומר שאלוקים עצמו כפוף אליו. האם יש הסבר "מדעי" יותר מדוע לאלוקים אין אלוקים?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1971 צפיות
אם לא ניתן לדמיין את האלוקים אז איך ניתן להאמין בו? מהו בעצם אלוקים אם כך?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/1970 צפיות
המדע כידוע לכל, משרת אותנו בטכנולוגיה, מציאת תרופות למחלות, וביחוד נוחות. זאת הסיבה שרוב האנשים החליטו לבחור ולדבוק במדע ובממסד המדעי, כי הם ראו בו את המייצג הבלעדי של הידע והקידמה המשרתים אותנו בחיינו.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica