מאז ומתמיד ייחלתי שהסביבה תקבל אותי כאדם שווה עם יכולות, יצירתיות, אהבה והמון המון רגש. אנו כשמנים רגישים הרבה יותר מאדם רזה, זו דעתי מניסיוני העשיר כשמנה. אנו רגישים למה שחושבים עלינו, איך מסתכלים עלינו, מה אומרים עלינו ולמה? מספיק להתבונן בעיני העומד מולך בכדי להבין שמה שהוא רואה זה רק את מימדייך. יש תפריט דיאטה לדיאטה מהירה, עוד לא ניסית? אולי כדאי? – כך הייתי חשה שאומרים לי, אך לא אומרים במילים.
הרגישות אצלי הייתה כל כך גבוהה, עד ששכנעתי את עצמי שגם האדם הזר שעובר לידי ברחוב, מגחך לעצמו למראי. שום פסיכולוג בעולם לא היה מצליח להציל אותי מעצמי, אלא רק אם המראה שלי היה משתנה במראה. נפשי הייתה מיוסרת, מגיל קטן לעגו לי, פגעו בי והועלבתי אינספור פעמים. כל שיחות הנפש שהיו לי עם עצמי לא עזרו. החברה השפיעה עליי באופן גורף. אך החשובים ביותר לא היו לצידי ברגעים כאלו. המשפחה.
אין אני מאשימה אף אחד מהם. כוונותיהם תמיד היו טובות אך לא הדרך. "תראי את עצמך? מה יהיה איתך? כמה את אוכלת? את לא תרזי לעולם?..." ועוד כהנה וכהנה. והם מאד רצו שארזה, אפילו יותר ממני ומן הסתם חשבו שמשפטים אלו ידחפו אותי לעשות דיאטה מהירה. אך ההיפך קרה, הרגשתי מושפלת, אכלתי יותר, כנראה כדי לעשות דווקא, ובמקום לצמוח מן המקום הזה, להפנים, נסוגתי. כל משפט כזה היה כמו סכין שפילח את ליבי ונפשי העדינה.
דווקא מהמשפחה אנו מצפים להרבה יותר תמיכה, אהדה, דחיפה לשינוי. הרי אתם מכירים אותי ואת היכולות שלי, למה לדכא? – "את לא תמצאי ככה בן זוג, עבודה, אם תמשיכי לאכול את תשארי ככה עוד הרבה שנים..."ואני שואלת איך אפשר לצאת מהמעגל האינסופי של העלייה במשקל כאשר אפילו האנשים הכי קרובים אלייך לא מאמינים בך? אז שאני אאמין בעצמי?
הייתי נוהגת לאכול בסתר, לגנוב משהו מהארון או המקרר וללעוס בפה סגור ובשקט כדי שלא אגרור עוד תגובות מהסוג הנ"ל. על דיאטה מהירה ויתרתי כל פעם מחדש, לא הייתה לי אנרגיה או כוח רצון, נפלתי כל פעם מחדש. הייתי מתגנבת למטבח על קצות אצבעותיי, פותחת חרישית את דלת המקרר, ממהרת לשלוף משם משהו מלא קלוריות...לפתע הייתי שומעת צעדים מתקרבים, מישהו מגיע. במהירות שיא הייתי מחזירה את הגניבה למקומה במקרר ועושה עצמי מתבוננת בברז המטפטף שבכיור, לא תמיד זה היה עוזר –"שוב את מחפשת מה לאכול? לא אכלת מספיק היום?" – היה אחד מאחיי רוטן לעברי. כמובן שלא יכולתי לשקר, לחיי סמקו ומעיניי יצאה הבושה, הכחשתי אך זה לא שכנע.
אנו כאנשים שמנים רוצים בכל מאודינו שיכירו אותנו כאחת האדם ולא כאחת האדם שמנה. יש בינינו אנשים יפים חיצונית ופנימית, מצחיקים, מוכשרים, טובים, רגישים ועוד המון תכונות ששווה להכיר. אז למה? למה שופטים אותנו בשלילה רק כי אנו שמנים?