האם באמת, האדם השמן שבתוכנו, עוזב אותנו? לא יושב בראשנו ומפתה אותנו לאכול? לא משפיל אותנו, מניח מראה מול נפשנו המיוסרת ודורך על פיסת הבטחון האחרונה שנשארה לנו?
לאחר שעשיתי את הדיאטה המהירה ורזיתי בהצלחה, חששתי שאעלה חזרה כמו תמיד, אך הפעם הייתי נחושה יותר מבעבר, המשכתי לשמור על האוכל שהכנסתי לפי, סרבתי לכל מיני הצעות באירועים וחגים, או סתם בימים רגילים, במשך השנים לאחר ההצלחה, אמנם העליתי מעט במשקל והבנתי שדקת גזרה אני לא אהיה, כיוון שמבנה גופי רחב, אך, מאז ועד היום לא העליתי חזרה את 30 הק"ג שהורדתי בשמחה.
למרות שכבר שמנה אני לא, לגברת השמנה שבתוכי לא נמאס מלהציק, היא ישבה לה שם בנחת וחיכתה שאמעד, ניסתה עדיין לפתות, רחשה ובחשה בביטחון שחזר, "הנה עוגה, כמו שאת אוהבת, תאכלי", "מסתכלים עלייך, אולי בגלל שאת שמנה?" – המשיכה להזכיר לי דברים שרציתי לשכוח.
"עשיתי דיאטה מהירה, כזו שלא כללה בתוכה עוגה, עופי לך, שמנה, צאי לי מהראש" – זעקתי בתוכי. אומרים שגם כאשר מרזים חושבים כשמנים, זה נכון, אבל לא להרבה זמן. ברגע שמחליטים שהגיע הזמן להוציא את הגברת השמנה לגימלאות, או אז מתחילים לחשוב כרזים.
במשך השנים, החלטתי לשחרר את הגברת המציקנית הזו, "הרי אי אפשר להמשיך ולחיות יחד – הסברתי לה – את תמיד תשארי שמנה ואני כבר לא במקום הזה, את חייבת ללכת, למצוא לך בית אחר, אליי את כבר לא מוזמנת". נעלבה, השמנה "תזכרי שבנפשך תמיד תהיי שמנה" – צעקה לי בעודה צועדת החוצה מתוך נבכי נשמתי.
יש משהו בדבריה, אני חייבת לציין, מדי פעם היא חוזרת אבל, ממש לפרקי זמן קצרצרים, שנייה של חוסר ריכוז והופ, היא שוב קופצת לבקר, "האם שמנתי?" – אני שואלת בחשש. "לא" – היא עונה לי – "פשוט הרגשתי שלרגע חוזר לך חוסר הביטחון כי אכלת אתמול יותר מדי, אבל, אני הולכת, אני רואה שאת מסתדרת".
ואכן, הסתדרתי, לא צריכה יותר דיאטה מהירה, צריכה רק לשמור, גם ככה לא יכולה להכיל יותר את כל הכמויות שהורגלתי אליהן בעבר.
מסקנה: הכל בראש, ברגע שמשחררים, מצליחים לחשוב ולהתנהל אחרת. אצלי, הגברת השמנה, כבר מזמן הפסיקה לשיר.