קראתי היום את הכתבה "אמא החליטה : דיאטה לילדתה בת השנתיים" שהתפרסמה באתר MAKO. תוךכדי קריאה חלפו במוחי אלפי מחשבות והציפו אותי מגוון תחושות ורגשות. אין ספק שכתבותמסוג זה עדיין מצליחות לזעזע אותי.
על אחריות וסמכות ההורה כלפי הילד
כהורים יש לנו אחריות מאד גדולה בחינוך וגידול הילדים שלנו, לצידה קיבלנו סמכותוכוח כמעט בלתי מוגבלים אותם ביכולתנו להפעיל עליהם. פעמים אנחנו תופסים את עצמנוככאלה היודעים יותר טוב מהילד עצמו מה הוא רוצה ומה טוב לו.
נכון שמתוקף הסמכות שלנו כהורים אנחנו אמונים לתת לילד כלים וכללי התנהגות בכדישיוכל להשתלב בחברה ובקהילה בה הוא חי, בין אם הקהילה היא דתית או חילונית, כדישיהיה שייך.
לצד כך, מתוקף הסמכות ההורית אנחנו מחויבים גם לבריאות של הילדועלינו לדאוג ככל הניתן לבריאות הפיסית והנפשית שלו.
להיות הורים , לא הופך אותנו ל"קדושים". אנחנו עושים ונעשה שגיאות בדרך. אבל ישלשים את הגבול הדק החוץ בין שגיאה להתעללות. ברגע שעברנו את הגבול הזה הפסקנו לחנךוהפכנו להורים מתעללים – להכות את הילד כדבר שבשגרה, להתעלל בו מינית, להתעלל בונפשית ולשפוט אותו באופן תמידי וכו'.
דיאטה בכפייה כהתעללות
גם דיאטה בכפייה בתפיסה שלי זוהי התעללות בילד. כאשר אנחנו מוציאים פרט מתוךהמשפחה ומגבילים אותו בחוקים נוקשים וכובלים, גם אם לדעתנו זה לטובתו, זוהיהתעללות. כאשר הילד שלנו במשקל עודף זו בעיה אמיתית – בעיה בריאותית, אולי חברתיתוסביר להניח שגם רגשית. הרצון כהורה לעזור לילד שכזה הוא כנה הבא ממקום אוהב. השאלה היא איך נעזור לו? בדרך כלל ננהג באחת משתי הדרכים:
1. הפניית אצבע מאשימה וכפיית דיאטהעל הילד - דרך זו היא הקלה והרווחת, במסגרתה יפנה ההורה אצבע מאשימה לעברהילד על כך שהוא שמן ויטיל עליו "סנקציות" אכילה על מנת שירזה – יגביל את כמויותהאוכל שהילד מעמיס על צלחתו ויבקר אותו כשיחרוג מהן, יאסור עליו לאכול מאכליםמסויימים, ישקול אותו לעיתים תכופות.
בו בזמן שהוא ויתר בני המשפחה ימשיכו לאכול כרגיל מאחר ואין להם בעיה. הילדשיראה את האנשים שסביבו אוכלים כאוות נפשם בעוד שהוא לא – ירגיש חריג, דחוי,"בעונש" ובשלב מסוים יחוש צורך לפצות את עצמו – בדיוק כמו כל מבוגר שעושה דיאטההמושתתת על מניעת אוכל.
דרך זו אינה מוסרית, חינוכית ומעצימה לדעתי, מאחר ואנו הופכים זאת לבעיה של הילדבלבד, ולא לוקחים אחריות אל החלק שלנו בבעיית המשקל שלו. אחריות על מה שקורהלו.
2. לקיחת אחריות על ידי שינוי מערכתיבבית בכל הקשור לתזונה - דרך זו היא הפחות רווחת, והפחות קלה, אך גםהחינוכית, המעצימה והתומכת ביותר בילד. אנו לוקחים אחריות ומודים בחלק שלנו בבעייתעודף המשקל של הילד, בתור מי שחינכו אותו, קנו את המצרכים או לא הציבו גבולות באופןמספק.
נקיטת שינוי מערכתי בבית, מתבטאת בכך שכל בני המשפחה משנים את הרגליהאכילה שלהם, כך שיתמכו בתהליך שעובר הילד. חשוב להחליט יחדיו על קווים מנחים כמולאכול רק בפינת האוכל, זמני ארוחה קבועים, תזונה בריאה יותר, אכילה מודעת, סוףלנשנושים האקראיים וכו'. השותפות של המשפחה בתהליך גורמת לילד לחוש שייך, הוא ירצהלהצטרף לכולם ולא יחוש אשמה.
זכרו כי במסגרת הסמכות כהורים, יש לנו מנדט להחליט איזה אוכל להכניס הביתה, מהלבשל וכמובן איפה אוכלים וכו'. אם הילד בוגר ההחלטות יכולות להיעשות יחד איתו.
אל תחנכו את ילדכם למה שאינכם מסוגלים לקיים בעצמכם
כאשר הורה מחליט בגלל הפחדים והמגבלות שלו כי על ילדו לשמור על דיאטה, תוך שהואממשיך לאכול מבלי לשנות דבר לדעתי המצב גובל בהתעללות. באשר לכתבה המדוברת, אנימסכימה עם הרופאים שאומרים כי האישה משליכה על הילדה שלה את הבעיות שלה וצריכהטיפול. לא ברור לי אם פסיכיאטרי או לא, אבל בטוח טיפול נפשי כלשהו. במקום שהיא לאמצליחה לשלוט בעצמה היא כופה עצמה על הילדה.
הורים יקרים, גם אם אתם רזים, גם אם התזונה שלכם שפויה ואתם רוצים לתמוך בילדיםשלכם לרדת במשקל, אני ממליצה בחום לעשות זאת כשינוי מערכתי בו כל הפרטים במשפחהמשתפים פעולה. מותר לאכול גם דברים "אסורים" במסגרת שינוי זה במידה. בלי ביקורת, בלי שיפוט, בלי אצבע מאשימה, עם הרבה הבנה, חמלה ורכות. אם 80% ממה שאנחנו אוכליםתומך בגוף שלנו, בבריאות שלנו, הגוף ידע לטפל ב- 20% ה "אסורים.
ברגע שכולם משתפים פעולה, ברגע שהשפה בבית משתנה לאוכל בריא ולמהות של להיותבריא, כאשר אנחנו מזיזים את עצמנו ועושים ספורט (במקום לצפות רק מהילד לעשות ספורט)ובמקביל מטפלים בבעיה הרגשית של הילד (וטיפול במסגרת משפחתית יכול להועיל), בוודאותהוא ישנה את הרגליו וכתוצאה מכך ירד במשקל. וכולכם תצאו נשכרים.
השאלה האמיתית היא האם אתם מוכנים לעשות וויתורים כדי לשמש דוגמא לילד שלכם? אםלא, אל תצפו ממנו. הניחו לו.