היום הכל מתחיל בגיל צעיר. אז מה הפלא שילד בגיל הגן סובל מבעיות תדמית ואפילו דיכאון? מה הפלא שאחיינית שלי, בת חמש וחצי, רוצה להיות רזה כמו חברתה הטובה? מי אשם? אנחנו, תרבות השפע, או תרבות ההשפלה, אם תרצו.
בערך בכתה ו' כבר סירבתי להצטלם. על התמונה של סיום הלימודים קשקשתי כל כך, עד שאפילו אני שכחתי שהופעתי שם, קודם לכן.
לא חיבבתי את צורתי החיצונית. לא ברור למה, הרי לא הייתי הכי מכוערת בשכבה, ואף אחד לא באמת צעק לעברי קריאות גנאי, ואפילו בתמונות ישנות יותר נראיתי מחייכת ומלאת ביטחון עצמי. אז מה קרה? לא ברור.
אולי התחרות הבלתי הוגנת מול אחיותיי היפות, שכבר צבעו את שערן ושהו שעות מול המראה.
אולי כי ראיתי פוסטרים וקליפים ושערים של עיתונים עליהן מתנוססות תמונותיהן של דוגמניות על וידעתי שלעולם לא אוכל להיות כמותן.
בגיל 13 כבר ממש סבלתי מ הפרעות אכילה ובבית הספר היועצת לקחה אותי לשיחה על תזונה ובריאות. לא הבנתי על מה היא מדברת, לא רציתי לחשוב שיש לי בעיה ובטח ובטח שלא ראיתי את עצמי כילדה רזה.
שנאתי לאכול, אוכל היה אויב. בגיל ההתבגרות התוצאות של כל קוביית שוקולד כבר ניכרו על הירכיים שלי. לא רציתי להיות אישה עדיין. התכחשתי לחזה שהחל לבצבץ. הוסת סירבה להגיע, לימים הבנתי שזה סממן של אנורקסיה ממש.
גם הוריי לא חשבו שזה יכול לקרות לבת שלהם. לפני גידלו עוד 3 בנות לתפארת, ואף אחת מהן לא סבלה מהפרעות אכילה או משקל.
אולי זו בדיוק הסיבה שחליתי אני, וסירבתי לקבל עזרה. לרגע אבא ואמא היו לצידי. הגנו עליי. נתנו לי תשומת לב שחולקה בין משפחה מרובת ילדים, ואפילו נטלו חופשה רק כדי להיות איתי.
אחרי 20 שנה אני יכולה להעיד כי ניצלתי בזכות העקשנות של הוריי. לא כולנו בנות מזל. יש כל כך הרבה בנות, בגילאים שונים, שלא תופסות את עצמן כפי שהן.
בין אם זה טבעי, או מוגזם ומסוכן, אל תתנו להן לשמור בבטן.