אם הנוער של היום היה מקדיש מזמנו ומבקר בבתי דיור מוגן או בתי אבות סיעודיים, הוא היה לומד הרבה יותר מאשר בשיעורי אזרחות בבית הספר. הסיפורים של הקשישים שחוו את קום המדינה יכולים לתרום המון לחיבור הנוער לישראליות האמיתית.
הפרויקט של רישום ופרסום הסיפורים האלה, כך שיגיעו לקהל הרחב נוצר במטרה לשמר את הזכרונות לדורות הבאים.
על סיפורי גבורה מיוחדים כותבים ספרים, אך בתקופה ההיא של קום המדינה, כמעט כל אחד היה שותף למטרה ותרם את חלקו גם אם זה לא היה סיפור ששוה לכתוב עליו ספר.
אז הנה סיפור של דיירת בבית דיור מוגן על שירות הצבאי.
הייתי אלחוטאית בפלמ"ח
נולדתי בצפת למשפחה חרדית. אבי היה הרב של צפת. עזבתי את הבית כדי ללמוד. במהלך לימודי בפתח תקווה ב"משק הפועלות" התגייסתי לפלמ"ח. אחרי תקופת אימונים, בשנת 1946, יצאתי בהמלצתו של מפקד הפלוגה שלי, משה נצר לקורס אלחוט בג'וארה, שהיה הקורס הסודי ביותר בפלמ"ח: קורס אלחוטנים לשפת המורס. בקורס זה למדנו לשדר הודעות מוצפנות בשפת המורס. הקורס נמשך מספר חודשים והופסק בגלל "השבת השחורה"... החיילים הבריטיים חיפשו ועצרו את מנהיגי היישוב וחיפשו נשק ביישובים. המשך הקורס היה כעבור מספר חודשים בקיבוץ שפיים.
לאחר הקורס נשלחתי לכמה מקיבוצי הנגב, כדי לרענן את ידיעת הקשר של המגנים וחברי הקיבוץ האחראים על הקשר.
המשימה הבאה שלי הייתה בירושלים, בה הייתי צריכה להחליף את הקשר שעזב. בירושלים התמקמתי בחדר קשר סודי, לא הרחק מהסוכנות . סיפור הכיסוי שלי היה "תלמידה בחוות הנוער של רחל ינאית". הכינוי המחתרתי שלי בירושלים היה "הגר" ומאוחר יותר הוחלף ל"מיכל".
במסגרת עבודתי כאלחוטאית, שידרתי משני מקומות מסתור. האחד היה במרחביה, לא רחוק מהסוכנות שם היה המטה. כאשר קבלתי שדר, נהגתי לצאת ולהביאו אל המטה, להמתין לתשובה ולחזור לחדר הקשר. בשעות הערב הייתי צריכה לעבור למקום המסתור השני, בבית הכרם, יחד עם המזוודה שנשאתי, שכללה במקום מסתור שבתוכה, את קוד הצופן לפענוח השדרים. המשימה הזו לא הייתה פשוטה ואפילו הייתה מסוכנת בגלל העוצר, החיפושים שערכו החיילים הבריטים. מזלי עמד לי לא פעם, למרות דפיקות הלב שחשתי בשעות החיפוש הללו.
באחת הפעמים בדרכי אל בית הכרם, מקום השידור הלילי, הכריזו על עוצר. התחלתי לרוץ והחיל הבריטי רדף אחרי וביקש ממני לפתוח את המזוודה לחיפוש. למירב המזל החבאתי היטב את החומר הסודי בתא הסודי במזוודה. כך ניצלתי ויכולתי להמשיך למחוז חפצי בבית הכרם לחדר הקשר הסודי בלי להיתפס...
עלי לציין כי משפחתי לא ידעה דבר. אפילו בעלי לעתיד, שהיה אז החבר שלי לא ידע מה אני עושה. הכול היה סודי ביותר. אני מרגישה שתרמתי תרומתי למאמץ הכללי בתקופה הקשה הזו של טרום מדינה ואני שמחה שיכולתי לעשות זאת.