חפש מאמרים:
שלום אורח
07.12.2021
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

על הצחוק

מאת: חגי הופרספרות12/11/20133853 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק

על הצחוק

מהו הצחוק? כיצד נגרם הוא? (והזהרה מראש: אין דבר פחות מצחיק מאשר להסביר את הצחוק). רבים הם ההסברים שניתנו לו (פרויד, בין היתר) ורבות ההגדות, אך אנו די שנסתפק בודאי, העיקר – הצחוק בא כתוצאה משבירת ציפיותינו, אלמנט ההפתעה מצוי כאן. כך, כל בדיחה מסתיימת בפאנץ'-ליין, שורת מחץ – ונשים לב שברבים מן המקרים שורה זו רב משמעית היא. שורת המחץ שוברת את ציפיותינו, או נאמר זאת כך – מראה היא זווית ראייה חדשה, שלא חשבנו עליה קודם. לעיתים, יכול להיות זה מידע נוסף, המאיר את התמונה באופן שונה. וכן שלא בבדיחה – ברחוב, באופן טבעי – אנו צוחקים למראה דבר שונה, חריג, שאינו מתאים, שאינו כשורה – זוהי ההגדרה הראשונית, אף שיש לה, כמובן, הגבלות נוספות. שהרי לא למראה כל דבר שונה אנו צוחקים – יכולים אנו אף להשתומם, ובמקרים אחרים לפחוד, להיחרד, לדאוג, אולי אפילו להיכנס לפאניקה. כך גם שבירת הציפיות מתרחשת גם בקומדיה, אך גם בטרגדיה – אדיפוס המקבל את בשורתו המרה, למשל. ולכן נוספת ההגבלה הבאה – החוק הוא מה ששובר את ציפיותינו בצורה שלא מאיימת עלינו. עוד נאמר, כי ישנן דרגות שונות של צחוק, בהתאם לרמת שבירת – הציפיות שלהן – למן חיוך, דרך המהום, עובר לצחוק ועד לצחוק המתגלגל, בפה מלא. כך גם ישנה ההבחנה בין שני מיני צחוק – חיובי ושלילי: אנו מחייכים – מדוע? כדי להצהיר על קבלתנו את שונותו המסוימת של האחר, אך ישנו גם החיוך המרושע, הלועג לשונות זו. כך גם מכירים אנו את השאלה – אתה צוחק עליי או איתי? הכול תלוי בכוונה, בשיתוף, באהבה – ניתן לומר. אדם מחליק על קליפת בננה – זה מצחיק, אך רק אם הוא יוצא ללא פגע, כפי שיוצאים כל שחקני הקומדיה מאסונותיהם המחרידים. כנגד זה יש את השמחה לאיד השלילית, או כביטוי אחר – לעג לרש.

משמעות זו או אף יתר דיוק בהגדרתה, אנו מוצאים כבר בבחינה הלשונית של המילה 'צחוק', או 'שחוק' שמשמעותה – שבירת החוק. כך, בכל סוגי ההומור מדובר בשבירת חוק מסוים – חוקי ההיגיון, חוקי השלטון, או גם – חוקי הלשון. הצפוי הוא אך מקרה פרטי של חוקיות, בעוד שבירת חוק מצחיקה גם אם החוק חדש הוא. וניתן לומר – שכן מצפים אנו מאדם, כי ישמור על החוק. כך שחוק וציפיות הינו-הך הם. החוק הוא הרציני ואילו הצחוק הוא הכוח המאזן אותו. תפקיד חשוב, ללא ספק, ושווה ערך לרעהו. אם כך מדוע אין מתייחסים לצחוק ברצינות? – וכבר כתב בנידון זה אומברטו אקו את "שם הורד" שלו, המגולל את סיפור הספר על הקומדיה שכתב אריסטו כנגד הספר על הטרגדיה ("פואטיקה") ואבד (גם זהו מעשה גניזה של הצנזור המשתיק!). אלא שהאנשים נוהגים להתבלבל בין הדבר עצמו ובין התפקיד שהוא ממלא וכך טועים הם לחשוב, שאם הדבר מצחיק – כי אז אין הוא רציני, בדיוק כשם שהם חושבים שאם הדבר הוא רציני – אין הוא מצחיק (בכך נוצרת תופעת הליצן העצוב, שאם יצא בהפגנת ליצנים – מי יקשיב לתוכן דבריהם? הרי ליצנים הם...). אך, למעשה, כשם שלרציני יש צד מצחיק, כך לצחוק יש צד רציני. אם כך, מדוע באה הטיה זו נגד הצחוק? הצחוק ממוסס כל חשיבות עצמית מופרזת, אך הכבוד העצמי אינו בא מתוך כך וגם אין הצחוק מאיים עליו – הוא בא מתוך בחירת המעשים. וכך גם אין הצחוק הבריא – להבדיל מזה המרושע – מבזה את האדם, אלא דווקא החשיבות העצמית המופרזת לרוב עושה זאת – לאדם עצמו, כמו גם על ידיו – לזולתו. עוד נוטים אנשים לחשוב בטעות, כי הצחוק נוגד את הרצינות, בעוד שלמעשה, כפי שראינו – הצחוק בא עם הרצינות, כשמנגד שני אלה באים כזוג – הציניות המאוסה, או – הצחוק המרושע, עם 'חפיפניקיות', רשלנות, 'עשיית צחוק מהעבודה' – ועל כן הם הליצנים האמיתיים.

כך גם בתנ"ך, אנו מוצאים מצד אחד את הליצנות כערך שלילי – "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" (תהילים, א', א'), או – "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם" (ישעיה, כח', כב') וכן רבים כאלה, ומצד שני מופיעה השמחה כערך חיובי – ולא רק השמחה הפנימית, אך אף הצחוק – והצחוק במילואו. כך אנו מוצאים, בתחילה, את שרה, הצוחקת למשמע שינויים של חוקי הטבע – בדיחתו הפרטית של ה' – ואף מכחישה זאת אחר-כך, וכך נקרא יילוד זה – יצחק! ויצחק זה אכן יצחק, כך כאשר, כנגד כל ההיגיון – "ונהפוך הוא!" (אסתר, ט', א') – השתנו גזירות המן, החתומות בטבעת המלך – "שמחה וששון ליהודים" (אסתר, ח', יז'), וכך גם בסופו של דבר, הצוחק הראשון הוא גם הצוחק האחרון – בשיבת ציון (אף זאת בניגוד להגיון) – "אז ימלא צחוק פינו" (תהילים, קכו', ב'). כך אנו מוצאים גם את דוד המצחק ומכרכר לפני ה' בהעברת הארון, כשמנגד משקיפה מן החלון אשתו האהובה מיכל, כשבלבה לעג ובוז לו. וכשביטאה בוז זה – "ונקלתי עוד מזאת וגו'" (שמואל ב', ו', כב') – הייתה התשובה הראויה לה, ועונשה - לא היה לה בן. ועוד שתי בדיחות תנ"כיות אנו מוצאים: אחת מפי המסופר – אליהו הלועג לעובדי הבעל ומיעצם לנסות להעיר את ה' – "אולי ישן הוא וגו" (מלכים א', יח', כז'), ואחת מפי המספר – צו המלך בן הדד בשיכרונו – "אם לשלום יצאו – תפשום חיים, ואם למלחמה – חיים תפשום" (מלכים א', כ', יח'). בראשון מיחסים חוקי הטבע למי שיצרם ועל כן יכול לשנותם – כמו על ידי הורדת אש מן השמיים בהמשך, ובשני נשברת הלוגיקה הלשונית של הזכרת שתי ברירות שונות. לבסוף, אנו מוצאים, בקירוב לענייננו – "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" (שמואל ב', ב', יד'), כשמהשחק – כמו השחוק הוא – מטרתו השעשוע – ואף הוא סובב סביב החוק. ונאמר גם – כך בעברית – ועליה אנו מסתמכים, ואילו בלעז (כמו לעג, עלז), באנגלית – 'פליינג' קרוב ל'ליינג', כשם ש-'לאף' קרוב ל-'לאי'. ושוב לעברית – מן החוק בא גם החיקוי, שהוא שיטת למידתו והפנמתו של החוק, אך גם ידוע לנו היטב ממופעי הבידור כמאפיין את הצחוק. מלבד זאת ישנם אופני הצחקה רבים – ההגזמה, למשל – אך גם היא הרי כיציאה מחוק הפרופורציה וכאלה גם כל השאר.

לבסוף, לפנית המוסר הבלתי-נמנעת: קיימת נטייה אצל אנשים ללעוג למוריהם ולחקותם ולשנוא ולתעב את מטיפי המוסר שלהם; למוריהם הם לועגים, משום שנתפשים הם בעיניהם כרציניים מדי – ואת חיקוייהם רגילים אנו למצוא אצל תלמידיהם בבתי הספר – ואת מטיפי המוסר שלהם הם שונאים, משום שהם מעלים את הטענה, שמשהו לא בסדר אצלם (ואם נכונה טענה זו – רף השנאה רק עולה), ומתעבים אותם משום שהם מוציאים עצמם מכלל זה, כאילו בהם עצמם אין דופי (ואף אם מודה המטיף באנושיותו, כי אז עדיין נשארת היומרה ליכולת השינוי לטוב שבהטפתו). ולמען האמת – מוצדקת נטייה זו, שכן עשויים להיות אף מטיפי שקר, המבקשים ממך את מה שאין באפשרותך לעשות וממלאים אותך במוסרנותם-שבמילים, שאינה מוסריות האמת, שבמעשים ובדוגמא האישית (וכשמעלים לפניהם טענה זו הם מתחילים למנות את יתרונותיהם ואף להשוות בינם לבינך, לבלתי הועיל) – אך מוצדקת גם הטענה כנגדה, שכן, כשם שעשויים להיות מטיפי שקר, כך עשויה להיות אף נטיית-שקר, הדוחה כל הטפה באשר היא, גם את האפשרי. והנה, נטייה זו היא תוצאתו של חוסר האיזון בין הרצינות והצחוק – כך גם בדרכי ההוראה שהזכרנו – באופן ששינה את הצד אליו היא באמת צריכה להיות מכוונת (וזאת אף-על-פי, שוב, שכמנגנון הגנה מובנת היא, ומתוקף קשיות האמת – מובנת עוד יותר, אך העומד על הפרק הוא שאלת הכיוון – סקפטיות או אמונה?).

הצחוק מאיר את טבעו האמיתי של האדם (ועל כן הפך הצחוק נגרם כתוצאה ממלאכותיות), את הדחפים הפנימיים, שהחוק הוא להם למכשול – ועל כן הוא גם הפושע הגדול ביותר, הפושע הכול-יכול – והכול מותר לו. בכך משמש המצחיקן, הליצן, כדמות המופת ההפוכה מבחינת החוק – אך בזאת אנו מפחיתים מתפקידו; שכן עשוי הוא אך להראותנו את האיוולת שבחוק הקיים, אל מול האמת הגדולה יותר שהוא מחזיק בידו – עצם קיומו! עצם קיומו כאדם טבעי הנברא בצלם, שעל כן נעלה הוא מכל חוק, שיכול הוא גם לא לדעת כלל מהו. אין הוא באמת הפושע הגדול, שכן לעולם אנושי הוא, ולכן לא את היפוכו של המוסר הוא מלמדנו, אלא את המוסר האמיתי והגדול ביותר – הסלחנות (וכן, כמובן, את קבלת האחר והשונה, החורג מן הכללים).

את הנטייה שהזכרנו מוצאים אנו בתנ"ך, למשל בנאמר – "האתי הם מכעיסים נאם ה' הלוא אתם למען בשת פניהם!" (ירמיה, ז', יט') וכן את שאר נספחיה וקרוביה אנו מוצאים לרוב, כך למשל – "הלא ממשל משלים הוא" (יחזקאל, כא', ה'), או – "חזו מהתלות" (ישעיה, כח', כב'). ועל כך זועק הכתוב את שכבר הזכרנו "ועתה אל תתלוצצו" – שכן מול הצחוק בא החוק – "פן יחזקו מוסריכם" (ישעיה, כח', כב'). או כמו במשלי – "נכונו ללצים שפטים" (משלי, יט', כט'). וזאת מבלי להזכיר את הנוראות מאלה – למן "חוזה לך ברח-לך" (עמוס, ז', יב'), דרך ההשלכה של ירמיה אל הבור – כיוסף חולם החלומות ("ונראה מה יהיו חלומותיו" (בראשית, לז', כ')) – ועד הריגת זכריה ועוד. וזאת, בעוד הנביאים עצמם – אנשי מופת הם. 'אחי, למה זה תהרגני?" – שואל האחד, 'אל תטיף לי מוסר' – מתקבלת התשובה.

מלבד זאת, יש להוסיף ולומר, כי אין ההוכחה לפרט כהוכחה לכלל, וכן – אין ההוכחה מתוך הפרט כהוכחה מתוך הכלל (כך – אתה אומר לא תרצח – ואתה רוצח?!, לעומת – החוק אומר לא תרצח – ואתה רוצח), אך מה בין הוכחה על מעשה שנעשה כלפיך ובין זה הנעשה לזולתך? רק שבכך מוארת האמירה המסתתרת –'אל תתערב, מה זה עניינך?', שמתעלמת מעיקרון הערבות ההדדית. ושוב – ניתן להבין זאת, שכן לעיתים אתה עשוי להיות מוכח בלי שלמוכיח תהיה ידיעה מספקת, שלמעשה מתוך חסרונו-העצמי הוא מדבר. ועל כן התוכחה הטובה, כמו שראינו בפסוק הקודם, לא תאמר – 'מדוע אתה עושה זאת לי?', אלא – 'מדוע אתה עושה זאת לעצמך?'. וכך אולי מוטב שנאמר – 'אחי, אם תהרוג אותי – תכנס לכלא, לא כדאי לך', אך שזוהי דרגה מוסרית נמוכה יותר, ללא ספק, שכן המוסר האמיתי אינו מותנה בעונש, אלא נובע מתוך הכבוד לצלם האדם, ומקבל בכך את ניסוחו החיובי – וצלם האדם, המשותף לכולם, ממנו גם נובע עקרון הערבות ההדדית. אלא שאדם קרוב אצל עצמו, ועל כן גם אנו אומרים – "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", ובמקור – "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, ט', יח'). וזהו העיקרון החשוב לא-פחות של האחריות האישית. וכך אנו מוצאים באליהו, האומר לאלישע לאחר שסמכו לנביא תחתיו – "לך שוב, כי מה עשיתי לך?" (מלכים א', יט', כ') ואלישע בוחר, מתוך רצונו-הוא, להתלוות לאליהו ולשרתו. האדם נמצא לבדו בעולם והוא זה האחראי למעשיו, בין אם טובים הם, בין אם רעים – ואל לו למוכיח לשכוח עובדה זו. ורק מתוך לבדותו-זו של האדם עשוי הוא להגיע לידי הכרה בערבות ההדדית שבינו לשאר בני האדם.

אז לבד או יחד? גם וגם – שניהם ביחד וכל אחד לחוד (שכן אם היה זה או זה בלבד – "מה יותר לחכם מן הכסיל?" (קהלת, ו', ח') אך שלשניהם בסופו של דבר מקרה אחד, הכול הולך למקום אחד – כמאמר החכם באדם) – יחד ברשת הקוסמית של היקום המחברת בין כולם, ולבד בתודעה האישית החתומה בגבולותיה – זה גם זה כלולים ויוצרים את החיים (ונוכל לומר – החיים הם לא בדיחה ולכן אין להם פאנץ'-ליין. שורת מחץ נוכל למצוא רק אצל האל, שדברו "כפטיש יפוצץ סלע" (ירמיה, כג', כט'), אך גם בהם, כפי שראינו, נאמר דבר והיפוכו). ואף במקרה הפרטי של הכלל, מכירים אנו את התופעה 'ביחד ומרגיש לבד', או 'לבד ומרגיש ביחד' ורבות כדוגמתה. ומכאן נוכל ללמוד גם, על כל פנים, על הצורך הפרטיות, כמו גם על צורך החברתיות.

וראה נא, כי הצחוק בא מן הפה המדבר (מעניין הוא כי המסורת אומרת שמקורו מהטחול, האיבר היחיד בגוף האדם שלא נמצא לו שימוש), בעוד הדמע הוא מן העין הרואה. ואף אם איננו מדברים כל הזמן – המוח יוצר מלל פנימי ללא הרף, ואף אם איננו בוכים כל הזמן – העין יוצרת דמע השוטף אותה ללא הרף. אדם מחליק על קליפת בננה? זה איננו מראה מצחיק. אנו צוחקים כי מיד נוצר הטקסט – אדם מחליק על קליפת בננה, אך העין כל העת בוכה היא. כך הוא, כשאנו רואים את הדברים במערומיהם. ובאופן זה, לעיתים אנו צוחקים צחוק גדול עד כי מתחילים אנו לבכות, שכן בכך הבהרנו לעצמנו את הפער בין עולם הדיבור לעולם הראייה. רק בשינה הדיבור משנה את אופיו לחלום ואף העיניים – נעצמות. ועל כן העדות היא ראייתית, ועל כן - אין די באדם אחד לשם כך – ואולי חלם הוא? אלא – "על פי שני עדים... יקום דבר" (דברים, יט', טו') (גם כאן לשם קבלת תמונת עולם נכונה נחוצים שני קצוות). ושני אנשים החולמים אותו חלום? הרי שלכל הפחות זוהי תופעה נדירה. ואולי למקרי טלפתיה נדירים אלה מוסיף הכתוב – "או על פי שלושה עדים" (שם).

 



תגיות המאמר: צחוק, חגי הופר


 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

חגי הופר

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת חגי הופר

מאת: חגי הופראקטואליה04/03/161485 צפיות
עכשיו זו פרשת סתיו שפיר ואראל סג"ל, אך מחר זו תהיה פרשה אחרת עם אותו סגנון. כדאי שנלמד את המנגנון.

מאת: חגי הופרפילוסופיה24/02/166387 צפיות
למה לחיות? זו שאלה נצחית, אך דומה שעדיין לא מצאו לה תשובה מספקת. להלן אסקור כמה גישות בקשר אליה.

מאת: חגי הופרפוליטיקה 10/01/162264 צפיות
הימין מחזיק באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה שהובטחה לאבות, והשמאל מחזיק באידיאולוגיה של הישמעות לחוק הבינלאומי המורה להשיב שטחים כבושים ולחובה המוסרית שלכל אדם יהיו זכויות בסיסיות, שכוללות גם זכות בחירה וייצוג, אבל אלה ואלה מכופפים את האידיאלים הנעלים שלהם בפני המציאות והריהם ריאליסטים-פרגמטיסטים.

מאת: חגי הופרספרות13/10/151470 צפיות
"איינשטיין" הוא ביוגרפיה רחבה הסוקרת את חייו ועבודתו של גאון המדע בן המאה העשרים, אלברט איינשטיין, והוא עושה זאת בצורה רהוטה ומעניינת מאוד. הנה מספר ידיעות מתוך הספר

מאת: חגי הופראקטואליה02/10/151275 צפיות
זה עתה (אתמול) נודע לנו על מותם המצער של הזוג הנקין בפיגוע ירי, כאשר הם משאירים אחריהם ארבעה יתומים. כל לב דואב לנוכח ידיעות אלה. אך אי-אפשר להתעלם מתגובותיהם של ימנים רבים לאירוע. בצד הכאב, באה גם האשמה. אני מצאתי שני סוגים עיקריים שלה:

מאת: חגי הופרדייטינג14/08/151525 צפיות
ומהי מטרתי? לדעתי אפשר להפיק מכאן עצה טובה לזוגיות, כלומר יש לנסות לחקות את האלה בשלוש התכונות האלה: קיים, יכול וחכם

מאת: חגי הופרפוליטיקה 05/07/152226 צפיות
ראשית אומר כי איני חושב שבדברים הבאים אחדש הרבה, שהרי הסכסוך הישראלי-פלסטינאי כה ממשוך שהכול כבר נאמר עליו ותמונת המצב ידועה. ובכל זאת.

מאמרים נוספים בנושא ספרות

מאת: אדיר בנימיניספרות18/08/182776 צפיות
האמירה הברורה בנוגע לחוסר האפקטיביות של מדיניות ענישה מחמירה, בשני ספרים קלאסיים: "מכתבים פרסיים" ו"אוטופיה".

מאת: ירון כהןספרות01/06/171576 צפיות
מי שאמר שבעידן האינטרנט אנשים יקראו פחות כנראה לא לקח בחשבון את העבודה שאנחנו קוראים בו כל היום, מאתרי חדשות ועד מדיה חברתית, וכבר רגילים למצוא מידע שמעניין אותנו מאוד בדרך זו. זה גם מה שמעורר בנו יותר את הצורך להיחשף מדי פעם לספרות יפה, ספרות מעניינת ומאתגרת את החשיבה שלנו ואת הידע על העולם.

מאת: nisim ohanaספרות02/04/171211 צפיות
כתבתם ספר פנטזיה מרתק, ואתם מעוניינים גם לפנות לקוראים באירופה? הוצאתם ספר ילדים צבעוני ואתם מעוניינים שגם הילדים בצרפת יקראו אותו? כדי לעשות זאת, יש כמה דברים שכדאי להביא בחשבון.

מאת: גיא ביסמוטספרות29/10/161854 צפיות
סדנת כתיבה יוצרת ברוח הביבליותרפיה היא סדנה עבור אנשים שמכירים בכוחה של הכתיבה האישית האותנטית ככלי להבנה וגילוי עצמו כמו גם ליצירת חיבורים עמוקים של הזדהות בין המשתתפים בקבוצה. במאמר זה אתאר בקצרה את השתלשלות העניינים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי.

מאת: ריקי שחםספרות27/01/162555 צפיות
מתוך אלבר קאמי ה"שיבה לטיפזה”

מאת: שרון צרפתיספרות25/01/162108 צפיות
במספרות החלו לספק את הדרישה עבור תוספות אלה שרק הלכה וגדלה עם הזמן, כאשר נוצרו כל מיני שיטות עבור ההוספה של תוספות אלה אל השיער הטבעי ברמה כה גבוהה שנראה כי המראה הוא אחיד וטבעי לגמרי

מאת: אבי בכרספרות22/01/162989 צפיות
חיים נחמן ביאליק הוא גדול המשוררים העברים בזמן המודרני, על כך נדמה כי אין עוררין, חיים נחמן ביאליק השפיע רבות על התרבות היהודית ועל ההוויה היהודית המודרנית, הקריירה הספרותית של חיים נחמן ביאליק היותה נקודת מפנה בספרות העברית המודרנית.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica