לא יאומן כי יסופר!
יש אנשים שהשהייה במחיצתם, מעניקה כוחות ומרגישים שמתמלאים מהשותפות. תראו כיצד משפחות החטופים (אירוע החטיפה בגוש עציון, 13.5.14, שלושה תלמידי ישיבה תיכונית) נעזרים, מסתייעים בנוכחות של השכנים. תפלות המוניות, סעודות משותפות, הדבר משרה ביטחון ושותפות בתוך אי הוודאות בו נמצאות האימהות ובני המשפחה. אפשר להמשיל את המצב לנר המדליק נר אחר. יש לפתע שני נרות בחדר – והנר הראשון, זה שנותן מעצמו, אינו חסר דבר!
לעומת זאת, יש מצבים בהם הנוכחות, המפגש, השותפות עם האחר, שואבת כוחות! אין חשק למפגש עצמו, לאחר המפגש, צריך קצת זמן עצמי להתאוששות ולעיתים אפילו מנסים להתחמק מפגישה נוספת עם אותו גורם. זה מצב המזכיר את באר המים. אנו לא יכולים לחיות בלי מים. מצד שני, הבאר מתרוקנת(!) ככל שאנו שואבים יותר, היא נחסרת עוד ועוד.
גם אנו, בתוכנו, בנויים משני מערכות מקבילות. כזו שהיא שואבת מאתנו כוחות ואחרת, שהיא מעצימה אותנו לגבהים ומושכת אותנו לכיוון מעלה. כן, יש בנו כוחות שדוחפים אותנו לפעולה ולהצלחה באמצעות הכעס, החרטה, הפחד האשמה הבושה, ההתחייבות וכו', ויש בנו כוחות המובילים אותנו לעשייה מתוך אנרגיה חיובית, הזדהות עם תהליך הלמידה, יצירתיות, סקרנות ורצון לתרום וליצור משמעותית לכל הסביבה.
איך אתם מעדיפים שידחפו אתכם בחייכם? שידחפו אתכם [כמו בתחושות ה"באר" המתרוקנת מכוחותיה] או שימשכו אתכם קדימה [כמו "נר" הנדלקת מחברתה והראשונה אינה חסרה דבר]?!
היכן נוכל ללמוד את המשמעות של כל כוח, לזהות אותו, ולהבין כיצד הוא פועל בתוכנו?
בכל מקרה, זה מאותם תחומים שאינם יכולים להישאר רק בבית הספר, כאן צריך שפה משותפת בין המורים, ההורים והדור הבא כאחד. הרי ברור לכולנו כי הדור הבא עשוי לקבל החלטות שגויות במשך חייו. הם עשויים לגלות כעבור מספר שנים כי בחרו בתחום לימודים שלא כל כך מתאים להם, הם עשויים לחוות שברון לב לאחר מערכת היחסים הראשונה שלהם, הם עשויים לפגוש מקרים מסובכים בצבא ואפילו להיכשל בעבודה הראשונה שלהם. כאלה הם החיים. לא משנה כמה אני כהורה אשאף "לסדר" את חייהם של ילדי. לא אוכל להגן עליהם מכל הקשיים שאיתם הם יצטרכו להתמודד. יחד עם זאת, אם אלמד אותם לזהות נכון את הכוחות הטמונים בהם, הם יוכלו להפוך את הנסיבות השליליות, השגיאות והכישלונות שלהם להזדמנויות. להמשיך לגדול מבלי לאבד את תחושת השלווה שלהם.