במהלך אימון קריירה ו/או חיפוש/מציאת עבודה, עולה בדרך כלל הנושא של שפת הגוף במהלך ראיונות עבודה. המאמר בוחן את הנושא גם מעמדת המראיינים וגם מעמדת המרואיינים מחפשי העבודה.
שפת גוף, או בהגדרתה הרחבה יותר שפה-בלתי-מילולית, היא אוסף של מסרים שאנחנו משדרים בנוסף לתוכן המילולי. היציבה, התנוחות, הבעות הפנים, האינטונאציה וקצב הדיבור, המבט, תנועות של איברים שונים וכדומה.
שפת הגוף שלנו משדרת את מי שאנחנו ואת מה שאנו מרגישים ברגע ובסיטואציה הנוכחיים. אדם בטוח בעצמו ורגוע ישדר מסר אחר מאשר אדם לחוץ וחסר בטחון. אדם שמתמקד ומתעניין בנושא השיחה ישדר מסר שונה לחלוטין ממישהו שדעתו מוסחת ונושא השיחה משעמם אותו. יש אנשים שקשה להם בחברה בעוד ששיחה בארבע עיניים מאפשרת להם להרגיש בנוח ולהתבטא בחופשיות – שפת הגוף שלהם תהיה אחרת בכל אחד מהמצבים.
במהלך הראיון שני הצדדים, המראיינים והמרואיינים, משדרים וקולטים מסרים לא מילוליים. האם יש באפשרותנו לשלוט על המסר ששפת הגוף שלנו משדרת? האם אנחנו מסוגלים לקרוא את השדר שמגיע ממול ולהסיק ממנו מסקנות?
אפשר לנסות ולקרוא שפת גוף בגישה מיקרו או בגישת מקרו. לפי גישת המיקרו, יש אוסף גדול של סימנים ספציפיים, כל סימן בעל משמעות חיובית או שלילית. לדוגמא, יש המפרשים שילוב ידיים כהתנשאות וזלזול, השענת היד על השולחן כחוסר בטחון (הצורך בתמיכה), כחכוח בזמן הדיבור כלחץ, עיסוק עם חפץ זר (עט למשל) כמבוכה. לעומת זאת להסתכל למראיין/ת בעיניים (למעשה מעט מתחת לעיניים על מנת שלא לחדור מדי לפרטיות), לשבת זקוף ולהשתמש בידיים בזמן הדיבור, נחשב לשפת גוף "חיובית". גישת המקרו שונה, היא מנסה להתרשם מהתחושה הכוללת שהאדם משדר ללא התייחסות לתנועה או הבעה מסוימת. גישת המיקרו העוקבת אחר פרטים קטנים, נחשבה בעבר לגישה הפופולארית, "מדויקת וכמעט מדעית", אבל בשנים האחרונות גישת המקרו הדוגלת בהתרשמות הכללית תופסת את מקומה. קריאת שפת גוף בגישת המקרו היא אמנם אינטואיטיבית יותר ופחות אנאליטית אבל נחשבת כיום כאמינה יותר.
כמראיינים עלינו לנקוט משנה זהירות בבואנו להזיק מסקנות על סמך הפרשנות שלנו לשפת הגוף של המרואיינים. הם בלחץ אובייקטיבי והם אמורים לשדר לחץ כי ראיון מטבעו הוא מעמד מלחיץ. רובוטים לא נלחצים בראיון, אנשים כן. אדם שלא ישדר לחץ בזמן ראיון עבודה עלול להדאיג אותי כמראיין יותר מאדם שישדר לחץ רב מהממוצע. ובכל זאת, יש מקרים בהם הסקת מסקנות עשויה להיות רלוונטית, למשל, הפגנת זלזול או חוסר כבוד כלפי המראיינים עלול להצביע על קושי בקבלת סמכות ומרואיין שמגיב במבוכה לשאלה כשהתשובה נמצאת בקורות החיים עלול להיחשד כמי שרשם בקורות החיים פרטים לא מבוססים.
קשה להבחין באמצעות שפת הגוף בין אותם מרואיינים שלחוצים מעצם המעמד (לחץ אובייקטיבי שאינו מעיד על המרואיינים עצמם) לבין אלה שלחוצים כיוון שלא מרגישים מתאימים מקצועית או מסתירים מידע. יש מראיינים שאוהבים להלחיץ על מנת "לבחון את יכולת המועמדים לעמוד בלחץ", לדעתי הם משיגים את ההיפך. דווקא אותם מראיינים שיקדישו את תחילת הראיון להפגת הלחץ האובייקטיבי ינטרלו במידה רבה את השפעתו ויוכלו בהמשך לייחס את המסרים הבלתי מילוליים שהם קולטים לנתונים האישיים של המועמדים.
ולמועמדים. כיצד להתכונן לראיון בו אנחנו מודעים לכך ששפת הגוף שלנו היא חלק מהרושם הכולל שאנו משאירים. שיטה אחת, המקובלת בעיקר על "אסכולת המיקרו", טוענת שאפשר ללמוד את מגוון התנועות ה"שליליות" ולהימנע מהן באמצאות אימון ותרגול, ובמקביל לתרגל את ביצוע התנועות והתנוחות ה"חיוביות". למשל, במשך כל הראיון אמנע משילוב ידיים ולעומת זאת אסתכל למראיין/ת בעיניים בזמן שאני מדבר. אינני מאמין בשיטה זו ומניסיוני היכולת לשחק ולזייף שפת גוף "חיובית" היא על גבול הבלתי אפשרי גם כאשר מדובר בשחקנים מקצועיים. אז מה כן?...
כהכנה לראיון גבשו לעצמכם את המסרים (המילוליים) והתכנים שאתם באמת ובתמים מאמינים בהם. מה הם היכולות שלכם, מהם ההצלחות שאתם מתגאים בהם, איזה ניסיון/ידע/השכלה רכשתם, איזה תפקידים אתם מאמינים שאתם מסוגלים לבצע וכיצד אתם מנמקים אמונה זו. אל תסטו מהמסרים האלה בזמן הראיון. כאשר לא ייווצר קונפליקט בין התוכן לאמת הפנימית שלכם, שפת הגוף שלכם לא תשדר קונפליקט וזיוף. זכרו – כאשר פינוקיו דיבר אמת, אפו לא התארך. כמעט ולא קיימת אפשרות להתאמן על שידור שפת גוף חיובית בזמן שאיננו מאמינים במסרים המילוליים שאנו מעבירים. עם זאת, אפשר במידה מסוימת לתרגל עמידה בלחצים אובייקטיביים. מועמדים שמבצעים אימון לעמידה בלחצים (בעיקר בעזרת סימולציות) מפגינים פחות לחץ מול מראיינים מלחיצים – בתנאי כמובן שהם שלמים עם המסר המילולי שהם מעבירים.
בהצלחה,