חפש מאמרים:
שלום אורח
21.02.2020
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

החוקר בשירה: על הספר "מוקדים חדשים בשירה העברית" מאת יוסף אורן

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות15/05/20151044 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק

באנגלית, כותר ספרו המרהיב של יוסף אורן "מוקדים חדשים בשירה העברית" (הוצאת "יחד", תשע"ה-2015), הוא The pleasures of reading Hebrew Poetry. הספר זורק אלומת אור על השירה העברית במאה ה-20, ועל שירה בכלל , וקריאת יצירת-הביקורת עצמה מספקת שורה של הנאות לאוהבי ספרות, שירה ולשון. יש להדגיש שהיא כתובה בשפה צלולה וחפה מכל ז'רגון (מעט "המילים הקשות" שבהן משתמש המחבר מוסברות בה בבירור) ומהווה כלי העשרה והעמקה לקהל קוראים רחב על כל גילאיו. אורן, חוקר ספרות עברית ותיק שלזכותו כעשרים כרכי ביקורת, כינס בה ממחקריו ומסותיו על השירה העברית. חלק מסויים מהם כבר התפרסם אומנם באתרי תוכן באינטרנט, אך השלם אינו רק סכום כל חלקיו, אלא הרבה יותר מכך.

המחבר מזהה ארבעה מוקדים שבעזרתם השלימה השירה העברית את מהפכת המודרניזם במהלך המאה ה-20 – שבביצועה התחילו משוררי התחייה בעשורים האחרונים של המאה ה-19:

* הוצאת השירה העברית למרחב האוניברסלי
* הידוק הזיקה של השירה העברית לאקטואליה
* הבלטת הקול הנשי בשירה העברית
* השבת נכסי לשון מהמקורות לשירה העברית

בפרק הראשון, "צמיחת המודרניזם בשירה העברית", מגדיר אורן את המושג מודרנה שאינו מתחרז עם אופנות חולפות, אלא עם איכות הנמדדת בצירוף של כמה גורמים יחדיו, כמו למשל, נועזות מחשבתית, רעננות רגשית ושלמות קומפוזיציונית. איכותה ומודרניותה של שירה אינן נמדדות במוסכמות החיצוניות המאפיינות אותה עדיין (שורות קצרות וטקסט מנוקד) ובלהטוטים צורניים, כי אם בעומק "נשמתה".

אורן מוכיח את טענותיו התיאורטיות בפירוש מרתק, חי, מפורט ומעמיק של ארבעה שירים שהם כבני מאה שנה, שאף על פי שאינם עונים ל"מודה" שעל פיה נכתבת השירה כיום, ועל אף "התיישנותם" הפואטית, לא נס ליחם המודרני. בזכות האמת הרגשית וההגותית, שהיא "נשמת" השיר, שירים טובים הם על-זמניים.

הדוגמה הראשונה שמביא אורן לצדקת הגדרתו של המושג מודרנה, היא השיר "גשם ליל" של יעקב פיכמן. הפעלים המרובים המתבלטים בו, השאולים מהשדה הסמנטי של המלחמה – גחות, חשות, תוקפות, מתרחקות, נאבקות – מנחים את הקורא לזיהוי הנושא הכל כך רלוונטי לימינו: עימות האדם עם הפראות, הן זו של הטבע הסובב אותו ומאיים להשמיד את תרבותו והן זו המקננת בטבעו שלו. הדוגמה השנייה היא השיר"ולא אדע" של דוד שמעוני שגם הוא נותן ביטוי למודרניזם המתאפיין, בין היתר, בראייה מפוקחת של המציאות ובזיהוי של פגעיה ונגעיה במועד. השימוש הנרחב בהצגת שאלות ניגודיות כמו "השוקע אם עולה החרס?" בשירו של שמעוני שנכתב ב-1917 מעיד על סערת נפשו של האדם בעידן של אי-ודאות. הדוגמה השלישית היא "יום אביב מוקדם" של יעקב שטיינברג, שכמו שמעוני, מגיב גם הוא על זוועות מלחמת העולם הראשונה, אך בדרך פסימית הרבה יותר המתבטאת בעוצמת ביטוי שלא הייתה מביישת שום משורר עכשווי. חולי העולם הוא "כספוג ענקים נורא (...) הנוזל בלי הפוגות חלאת כל היצורים". הדוגמה הרביעית היא "גשם בסדום" של אברהם שלונסקי, שיר המייחס לכְּרַך העכשווי את כל הרעות שפקדו את סדום המקראית. "גשם בסדום" הוא המשך פסימי ל"גשם ליל" של פיכמן: ניצול מוגזם של משאבי הטבע, מיסחור של הישגי המדע ושימוש בטכנולוגיה לאגירת כוח מאיימים על הבטחון של האדם ושל העולם.

ניתן להבחין בסדר פנימי בהצגת השירים שפותחים בנימה אופטימית מעט של נצחון התרבות, ולו אף רגעי, על הפראיות, עוברים לספק בין תקווה ליאוש ומסתיימים בהכרעת אדים דלוחים וגשם עקר.

כדרכו, פותח אורן את פירוש השיר במבט צילומי, תמונת אוויר, על מבנה השיר (חלוקה לבתים, שורות, משפטים, פיסוק, ועוד סממנים צורניים). לאחר מכן הוא מזהה את הדובר, הנמען, הגיבורים, האירוע המוליד, דימויים, ושאר משאבים, לשוניים ומוזיקליים, וחושף בפנינו את מובנו של השיר – הקשור תמיד לחווייה עמוקה, רגשית ומחשבתית. השיר הוא כמו פסל הניצב על כן כשהוא עטוף בשכבות של בדים המאפשרים לראות מבעדם רק את קווי המתאר המבטיחים שלו, ואורן מלמד אותנו מה צופנים קווים אלה, ואז בזהירות ובשיטתיות הוא מורה לנו כיצד להסיר מעל הפסל אריג אחר אריג, עד שהשיר מתגלה לנו במלוא זהרו.

ומשירה לפרוזה והקשרים ביניהם

בפרק השני, "שירה וביוגרפיה", מציע אורן פשר חדש ומקורי (וגם אקטואלי ביותר) לשירו הקשה במיוחד להבנה של אלתרמן, "איגרת", פשר שמוציא את השיר מן המישור האישי שבו התרכזו עד עתה מפרשיו (שטעו, לפי אורן), אל המישור הלאומי. הצעת הפירוש החדשה מתבססת גם על בחינה מעמיקה של השיר, על כל שלל רמזיו המקראיים, וגם על תולדות חייו של המשורר. ממקום מושבו הזמני בעיר ננסי בצרפת שבה למד אגרונומיה, עקב אלתרמן לא רק אחר האירועים הקשים שהתרחשו בארץ בין יהודים לערבים, אלא גם אחר היריבות שהלכה והעמיקה בין היהודים לבין עצמם. את השיר "איגרת" מבין אורן כקריאה של המשורר לפיוס לאומי בין השמאל הפועלי ("היישוב") לימין הרוויזיוניסטי ("הפורשים"), כדי להציל את המפעל הציוני מקריסה וכדי למנוע את הישנות הגלות בעטייה של מחלוקת ב"משפחה". בעוד שבפרק הראשון מובאים שירים שבהם מזוהה האני-הלירי עם הכלל אנושי, בפרק זה מובא שיר שבו מזוהה האני-הלירי עם הלאומי.

הפרק ממשיך ומבליט את ההשפעה שהייתה למהפכת המודרניזם בשירה העברית על יצירתם של כמה מבכירי המְספרים של התקופה: יהושע קנז, ס.יזהר ועמוס עוז. מדוע שולבו בתים מ"איגרת" בנובלה "בין לילה ובין שחר" של יהושע קנז? איך תורמת הקראתם בגוף הנובלה להבנת המסר והדמויות? ומיהושע קנז עובר אורן לסופרים אחרים, בעלי זיקה ביוגרפית לשירה, "משוררים נסתרים", כפי שהוא מכנה אותם. ס. יזהר שעל אף שלא פרסם שירים, בהגדרה הפורמלית של הסוגה, הוא משורר נסתר, שהסיפורת שלו היא שירה צרופה, וגם מרבית גיבוריו המתלבטים בסיפורים הם בעצם משוררים. וכזה הוא גם עמוס עוז שבילדותו הושפע עמוקות מזלדה שהייתה מורתו, ושאת נערותו שרד בעזרת כתיבה קודחת של שירים.

תחת הכותרת "משוררים ושירים בספריו של עמוס עוז" מסביר אורן את תחבולת "המשורר הנסתר" ותחבולת "הלחישה בשירים". בעזרת הראשונה מגלף עוז דמויות רבות כמשוררים, באמצעותם הוא מביע דעתו על סוד השירה ומצטט מ"שיריהם", ו"מסתתר" מאחוריהם כמו לא היה זה הוא עצמו מחבר השירים. בעזרת התחבולה השנייה, מפנה עוז את הקורא, על ידי דמויות ברומן, אל שיר מסויים, תוך ציון שם מחברו, שם הקובץ ומספר העמוד שבו נדפס, אך בלי לצטט משהו מתוכו. בשלושה פרקי מחקר מבהיר אורן מהו ייחודה של תחבולת "הלחישה בשירים" ("הלוחש" אינו מצטט ישירות כי אם מפנה הפנייה ביבליוגרפית), לעומת שיבוץ ציטוטים בגוף הרומן עצמו או כמוטו בתחילתו, ומהם תפקידיה. ארבעה שירים "לוחש" עוז ברומן "לדעת אשה": "וכל ההרהור הזה" של אמיר גלבוע, "אחריות" של יאיר הורביץ, "הקו האחרון" של דליה רביקוביץ וחמש שורות מ"הזהב של המתים" של יוסף שרון, וכאן הקורא נהנה לא רק מן ההסבר של תחבולת ההפנייה, אלא גם מפרשנות השירים עצמם, המובהרים להפליא תחת עטו של אורן. ברומן "אל תגידי לילה" מפנה עוז את הקורא ב"לחישה" לשיר של עזרא זוסמן, ואורן מפליא שוב להבהיר את השיר על שני חלקיו ותרומתו להבנת הגיבורים והמסר של הרומן. בשני רומנים אלה של עוז, "לדעת אשה" ו"אל תגידי לילה", האישי והלאומי כרוכים יחדיו, ולחישת השירים קשורה בהתאם באופן הדוק לתובנותיהם הפוליטיות.

בפרק השלישי, "הקול הנשי בשירה העברית", מרכז אורן משוררות משלושה דורות, תוך שהוא עומד על ההבדלים ביניהם וההתפתחות בהתייחסותן למצבי משבר זוגיים בהשפעת הפמיניזם: "דור האימהות" (רחל בלובשטיין, לאה גולדברג וזלדה מישקובסקי), "דור הבנות" (דליה רביקוביץ ותרצה אתר) ודור "הנכדות" (יונה וולך וצרויה שלו). נבחנים בו השירים הבאים (וטוב ויפה עשה אורן שבחר כל פעם שיר אחד כדי להסבירו באופן מפורט וממצה ולחשוף את משמעותו השונה מזו הנראית לעין או המקובלת): "עץ אגס" של רחל, "באת אלי" של לאה גולדברג, "הסתרת נפשך" של זלדה, "כישופים" של דליה רביקוביץ, "יקיצה" של תרצה אתר, "אבנים משתפלות לנהר" של יונה וולך ו"דוקטור נוימן" של צרויה שלו. בסוף הפרק מובא מעין נספח המספר על פרשת השיר "הו" של נורית זרחי, השייכת ל"דור הבנות" (פרשה מביכה בשביל המעורב בה, כפי שמודה בכנות ראויה לשבח אורן, אך משעשעת מאוד לעין חיצונית...), המראה כיצד השמטת בית משיר משנה את פירושו (כל המוסיף, האומנם גורע?). בסיפור פרשה זו מגלה אורן טפח משיטות עבודתו, ובפרקים הבאים ימשיך ויעמיק בגילויין.

את הפרק הרביעי, "מתודיקה", מקדים הדימוי שהשיר הלירי הוא "הקפאה" אמנותית מלוטשת של חווייה ושתפקיד הפרשן הוא "להפשיר" את השיר, כדי להחזיר לו את חיותו ולחוות שוב את החווייה. מרעישה, מהפכנית ואמיצה היא הטענה שלשיר אין פירושים שונים, אלא פירוש אידיאלי אחד, המעוגן במילותיו ובמבנהו. אין לשאול "למה התכוון המשורר", אלא "למה התכוון השיר". מכך נבין מדוע מצהיר אורן שמפרשי "איגרת" של אלתרמן שוגים כולם. לאחר מכן מופיעים מדריך "הפשרה" טכני מפורט, המכוון לכל אחד, ובו הוראות גישה לשיר, צעד אחרי צעד, שלא תסולאנה בפז, ומדריך הוראת שירה בדרכים יצירתיות, בייחוד למורים, השם דגש על עידוד היכולת להפיק הנאה מספרות ועל חוויית העונג שבלימודה (חובבי שפה ימצאו עניין רב בתרגילים האחרונים הממחישים שחרור מילים מתבניות כולאות).

בפרק החמישי, "נוסטלגיה", בוקע שוב קולו האישי של אורן המספח 20 שירים נשכחים (לא ידעתי שהוא שירים...), שהתפרסמו במוספי ספרות שונים. תרגיל מעניין יהיה, אגב, ליישם עליהם את הטכניקות המומלצות במדריך למפרש שירה מתחיל.

בפרק השישי, "הגדרות זהות", משלים המבקר לחישות מעולמו האישי והפוליטי. הפרק פותח במאמר אבחנתי חריף בראייתו הנקרא "השיפוט הספרותי לסוגיו", המבדיל בין הקורא המתרשם, העיתונאי הספרותי ומבקר הספרות כחוקר תרבות, ועוד שני מאמרים "הגדרת זהות של מבקר ספרות עברי" ו"הגדרת זהות של מבקר ספרות ציוני", המציירים דיוקן מעורר כבוד של חוקר אידיאליסט-מציאותי, בעל ערכים איתנים, מגוייס בכל נימי נשמתו, המשפיע לא רק על קהל הקוראים, כי אם גם על הכותבים עצמם, מלווה, מעודד ומכוון, מצד אחד, מתריע על מגמות ונזקים העלולים לדעתו להתפתח לבלתי הפיכים, מצד שני. על שלוש הקטגוריות האחרונות, מבקר הספרות כחוקר תרבות, מבקר ספרות עברי ומבקר ספרות ציוני, נמנה אכן יוסף אורן שבשבילו ביקורת הספרות והוראתה היא שליחות בחזית העשייה של תרבות הדור ומפעל חיים.

ספרו זה, המתווסף לשורה ארוכה של כרכים, הוא גם מבט פנורמי על מאה שנות שירה עברית וגם צלילה למעמקיה. מונע בכוח אהבת הספרות העברית ובכוח בקיאותו הרחבה בה, אורן ממפה, מכליל, מאבחן, מסביר, מגדיר, ממיין, מפרט, מצהיר, לוחש, מציל אוצרות תרבות משכחה ומדביק בלהט תבונתו את הקורא. ממליצה מאוד על המסע המהנה ופורץ המוסכמות הנועד לקשת רחבה מאוד של קוראים – מחסרי ניסיון לחלוטין עד זאבי תרבות ותיקים שגם הם ילמדו ויופתעו – אל לב יצירתם של מיטב משוררי התקופה.

המאמר התפרסם במקור במגזין "מראה"

http://www.maraah-magazine.com/show_item.asp?levelId=65962&try=

את "מוקדים חדשים בשירה העברית" (הוצאת "יחד", תשע"ה-2015), וכמו כן את יתר ספריו של יוסף אורן ניתן להשיג בבתי-המסחר המובחרים לספרים ברחבי הארץ או ישירות מהוצאת "יחד" אימייל: yoseforen@bezeqint.net

ד"ר אורנה ליברמן היא חוקרת ספרות, מיתוסים ותנ"ך וכותבת הבלוג: לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה.

https://liebermanorna.wordpress.com/

ספרה "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה", הוצאת סלע ספרים, זמין גם במהדורה אלקטרונית באתרים "מנדלי מוכר ספרים ברשת" ו-"עברית".

http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=63643#.ViOM1oehecw

מוזמנים לקרוא פרק ממנו באתר סימניה.

 



תגיות המאמר: עברית, שירה, יוסף, אורן


 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה

 

עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון  Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.

כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.

ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב  לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י,  היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.

הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.

חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.

 ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה  ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.

מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב,  בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.

מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון   Tsayon (צייה) לציון  Tsiyon ,  עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).

עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד: 

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)

ד"ר אורנה ליברמן

המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות

קישור לספר:

 http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת ד"ר אורנה ליברמן

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבריאות גיל הזהב29/04/161019 צפיות
בסדנה לחיים נכונים ובריאים נראה את הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות. כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןבלשנות30/03/165730 צפיות
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?

מאת: ד"ר אורנה ליברמןאומנות - כללי19/02/161942 צפיות
רחוב לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, שינה במאה ה-18 את שמו ונקרא רחוב האישה מחוסרת הראש. וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש, מרימה כוסית יין, עם הסיסמא: "הכול טוב". כיתוב זה מקורו בפתגם סקסיסטי ידוע מאוד בצרפת במאה ה-17: אישה בלי ראש, הכול טוב בה. אך גלגוליה של שנאת הנשים מפתיעים מאוד...

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות27/01/16742 צפיות
המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןיהדות12/01/16731 צפיות
המאמר בוחן את תהליך זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. המים הקדמוניים, הבוצניים, הסרבניים, מזוהים עם האלילים הזרים, רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת. אלה, שזקפו ראש כנגד האל הבורא, הותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול. כור ההיתוך מאחד אך גם מנתק את הסיגים.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות20/11/151963 צפיות
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןספרות17/10/151657 צפיות
ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן על חייה ומותה של אמה, שסבלה מדו-קוטביות, זכה להצלחה אדירה בצרפת. מדוע?

מאמרים נוספים בנושא ספרות

מאת: אדיר בנימיניספרות18/08/182135 צפיות
האמירה הברורה בנוגע לחוסר האפקטיביות של מדיניות ענישה מחמירה, בשני ספרים קלאסיים: "מכתבים פרסיים" ו"אוטופיה".

מאת: ירון כהןספרות01/06/171100 צפיות
מי שאמר שבעידן האינטרנט אנשים יקראו פחות כנראה לא לקח בחשבון את העבודה שאנחנו קוראים בו כל היום, מאתרי חדשות ועד מדיה חברתית, וכבר רגילים למצוא מידע שמעניין אותנו מאוד בדרך זו. זה גם מה שמעורר בנו יותר את הצורך להיחשף מדי פעם לספרות יפה, ספרות מעניינת ומאתגרת את החשיבה שלנו ואת הידע על העולם.

מאת: nisim ohanaספרות02/04/17777 צפיות
כתבתם ספר פנטזיה מרתק, ואתם מעוניינים גם לפנות לקוראים באירופה? הוצאתם ספר ילדים צבעוני ואתם מעוניינים שגם הילדים בצרפת יקראו אותו? כדי לעשות זאת, יש כמה דברים שכדאי להביא בחשבון.

מאת: גיא ביסמוטספרות29/10/161298 צפיות
סדנת כתיבה יוצרת ברוח הביבליותרפיה היא סדנה עבור אנשים שמכירים בכוחה של הכתיבה האישית האותנטית ככלי להבנה וגילוי עצמו כמו גם ליצירת חיבורים עמוקים של הזדהות בין המשתתפים בקבוצה. במאמר זה אתאר בקצרה את השתלשלות העניינים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי.

מאת: ריקי שחםספרות27/01/161916 צפיות
מתוך אלבר קאמי ה"שיבה לטיפזה”

מאת: שרון צרפתיספרות25/01/161667 צפיות
במספרות החלו לספק את הדרישה עבור תוספות אלה שרק הלכה וגדלה עם הזמן, כאשר נוצרו כל מיני שיטות עבור ההוספה של תוספות אלה אל השיער הטבעי ברמה כה גבוהה שנראה כי המראה הוא אחיד וטבעי לגמרי

מאת: אבי בכרספרות22/01/162427 צפיות
חיים נחמן ביאליק הוא גדול המשוררים העברים בזמן המודרני, על כך נדמה כי אין עוררין, חיים נחמן ביאליק השפיע רבות על התרבות היהודית ועל ההוויה היהודית המודרנית, הקריירה הספרותית של חיים נחמן ביאליק היותה נקודת מפנה בספרות העברית המודרנית.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica